אמריקה שתבחר את נציגיה לקונגרס ב-6 בנובמבר היא מקוטבת, שסועה ורוויית שנאה. בהתאם, נציגיה הולכים ומקצינים - המפלגה הדמוקרטית מכחילה והרפובליקאית מאדימה. ישראל אינה צפויה להינזק אם הדמוקרטים ישיגו כצפוי רוב בבית הנבחרים. עם זאת, יש לזכור שרבים מתוכם הם ידידים מובהקים של המדינה - אך לא של ראש הממשלה שלה
עמדת הצבעה מוקדמת לבחירות 2018 | צילום: David Mulder, CC BY-SA 2.0
435 חברי בית הנבחרים ו-35 סנאטורים – מספרית, בחירות אמצע הקדנציה (midterms) לקונגרס, שייערכו ב-6 בנובמבר, נראות ממוצעות ושגרתיות – הרי זה קורה מדי שנתיים. אלא שבפועל, מבחינתן ההשלכות הפוליטיות של התוצאות ובגלל הנשיאות של דונלד טראמפ, הסיבוב הזה רחוק מלהיות ממוצע או שגרתי. לתוצאות עשויה להיות השפעה מכרעת על דמותה של הפוליטיקה האמריקאית בשנתיים עד הבחירות לנשיאות ב-2020, ואולי מעבר לכך. (יצוין כי 36 מושלים ובתי מחוקקים ברוב המדינות עצמן עומדים גם הם לבחירה)
האמריקה שהולכת לבחור איננה זו שבחרה בשנות השמונים, התשעים והאלפיים, ואפילו בבחירות 2016, שלא היו בחירות-אמצע אלא משולבות עם בחירות לנשיאות. זו אמריקה מקוטבת, שסועה ורוויית שנאה. השיח הפוליטי רעיל והנשיא טראמפ נתפש כמפלג ומסית. ״אמריקאים אמיתיים מול אספסוף דמוקרטי-סוציאליסטי שרוצה מיליוני מהגרים מחר בבוקר״, אמר בימים האחרונים, כמעט למצהלות שתי האמריקות שהוא תורם להגדרתן את עצמן.
טראמפ גם עשה דבר שנשיאים קודמים נמנעו ממנו עד כה בבחירות האמצע של כהונתם הראשונה: הוא הפך אותן במודע ובמכוון למשאל עם על נשיאותו. לכן הפסד עלול לפגוע בו, אם כי דעת אפיקורוס היא שבית נבחרים דמוקרטי יהווה התירוץ המושלם עבורו להמשיך ולהגיד שכוחות גדולים – ה-"Deep State", כדבריו – חברו נגדו ולא מאפשרים לו לפעול לטובת ״אמריקה האמיתית״.
רמת שיתוף הפעולה כיום בין שתי המפלגות בקונגרס היא אפסית: המפלגה הדמוקרטית מכחילה והרפובליקנית מאדימה, המחוזות והקבוצות שמצביעות לכל מפלגה מתכנסות בעמדותיהן ומקשיחות אותן. פעם, המפות האלקטורלית נצבעו תכלת לנטייה דמוקרטית, ורוד לנטייה רפובליקנית או סגול לאזור בחירה או קבוצה דמוגרפית-כלכלית-אתנית, המשנים הצבעתם משנות צורה וצבעיהן. היום הגוון שלהן מתחזק ומתכהה.
חלוקת המושבים בבית הנבחרים (מימין) ובסנאט (משמאל) כיום
הסנאט: סטטוס קוו?
המצב בסנאט בבחירות נובמבר 2018 ייחודי, ולכן הסבירות לדרמה ומהפך בבית העליון נמוכה יחסית. הרפובליקאים מחזיקים כיום ברוב של 51 מול 49 בסנאט. לכאורה, הדמוקרטים זקוקים רק לשני מושבים על מנת להפוך את המשוואה. בפועל - וזה צירוף מקרים נדיר למדי - מתוך 35 המושבים בסנאט העומדים לבחירה, 26 הם של דמוקרטים. הסיכוי שישמרו על כל ה-26 וינצחו סנאטור רפובליקאי מכהן בשתי מדינות נוספות - קטן. מסיבה זו, בסבירות גבוהה למדי, השליטה הרפובליקאית בסנאט תישמר והדמוקרטים יחכו למפה מאוזנת יותר ב-2020.
כל עוד ישמרו על הרוב שלהם בסנאט, בכוח הרפובליקאים להאריך את חיי החלום הלא מציאותי על שימור אמריקה הלבנה, התעשייתית, בעיירות הקטנות של שנות החמישים
יתרה מכך, הכיוון המנוגד אליו נעים הסנאט ובית הנבחרים (אם התחזיות תתאמתנה) מדגיש את העיוות המבני של שיטת הבחירות האמריקנית. לכאורה, הגאות מרימה את כל הספינות במידה שווה - ואם הדמוקרטים הם מפלגת הרוב בארה״ב, וצפוי בבחירות ״גל כחול״, הרי ששני בתי הקונגרס אמורים לעבור לדמוקרטים.
בפועל, לבית הנבחרים נבחרים נציגים ממחוז בחירות, שבו באים לידי ביטוי שסעים שונים - מעמד סוציו-אקונומי, השכלה, קבוצת התייחסות תרבותית, גיל ומקום מגורים. לעומת זאת, בבחירות לסנאט מצביעה המדינה הספציפית כולה, על פי העיקרון ״מדינה אחת, שני סנאטורים״ שנקבע ונחקק ב-1787. וכך קליפורניה - הכלכלה החמישית בגודלה בעולם עם 39.5 מיליון תושבים - שולחת לקונגרס שני סנאטורים, וכמוה גם וואייומינג, על 600 אלף תושביה. 51 הסנאטורים הרפובליקאים מייצגים 143 מיליון אמריקאים, בעוד 49 הדמוקרטים מייצגים 184 מיליון.
בית הנבחרים: ייסחף בגל הכחול?
הסיפור המרכזי של הבחירות הוא בית הנבחרים, שם לדמוקרטים סיכוי ממשי לבצע מהפך. כיום החלוקה בבית התחתון היא 235 נציגים רפובליקנים, 193 דמוקרטים ו-7 מושבים ריקים. לפיכך, הדמוקרטים זקוקים ל-25 מושבים נוספים כדי להגיע לרוב של 218 (מחצית+1 מסך 435 הנציגים). המספר האמיתי הוא 23, היות שבשני מחוזות כלל לא מתמודד רפובליקאי. על פי רוב ההערכות, זה תרחיש סביר.
ישנו עוד חישוב: בגלל העיוות בתצורה הגיאוגרפית של מחוזות הבחירה, מה באמת צריך להיות היתרון הדמוקרטי לרוחב ארה״ב (סך כל הקולות לטובת מועמדים דמוקרטים ב-435 המחוזות)? התשובה היא 7% יתרון על מנת להגיע ל-218-217 מושבים, שזה הרוב המזערי. על פי 11 סקרים שונים שנערכו בשבוע שעבר, היתרון בהצבעה הגנרית (Generic Ballot) עומד על 8.7%. אבל אלו רק סקרים.
צריך להדגיש כאזהרת ניבוי בסיסית: יש 435 מרוצים נפרדים ומקומיים. גם אחרי שנצמצם אותם ל-50 עד 75 המרוצים הצמודים, יש מרכיבים שחומקים מסקרים כמו תנופה, התלהבות, הבאת ושינוע מצביעים לקלפי. אך מעבר לכך, שדה הקרב הקונגרסיונלי השתנה משמעותית מאז בחירתו של ברק אובמה לנשיא ב-2008 כתוצאה מתמורות דמוגרפיות, משינויים סוציו-אקונומיים וגם מנשיאות טראמפ המפלגת. בנוסף, במרוצים במחוזות לבית הנבחרים יש פחות סקרים ואמינותם אינה תמיד גבוהה.
צעירות במצעד הנשים השני נגד טראמפ בוושיגנטון הבירה, בינואר 2018. מוטיבציה גבוהה להצביע לדמוקרטים
צילום: Mobilus In Mobili, CC BY-SA 2.0
מסיבות אלו, הישענות על מדדים בסיסיים כמו מימון (יתרון דמורטי משמעותי במרוצים הצמודים, שבועיים לפני הבחירות), סקרים, מעמדו של הנשיא ומגמות היסטוריות עלולה להחמיץ או לעוות את התמונה.
ישנם שני גורמים מרכזיים שישפיעו על תוצאות הבחירות, במיוחד בבית הנבחרים: מידת חוסר הפופולריות של טראמפ במגזרים וקבוצות אלקטורליות שונות, והקיטוב הגדול וההיפּר-מפלגתיות של הבוחרים.
מעבר לכך, ישנם עוד ארבעה גורמים שמעניקים לדמוקרטים יתרון בבחירות לבית הנבחרים:
1. מספר גבוה מאד (41) של מושבים פתוחים במחוזות שבהם הנציג רפובליקאי פרש ופינה את מושבו. מועמד מכהן מנצח בממוצע ב-78% מהמרוצים (מה שנקרא ה-incumbent advantage), ולמושב שמתפנה יש סיכוי גבוה בהרבה לעבור לידי המפלגה היריבה.
2. מועמדים רפובליקאים באזורים - בעיקר פרברי ערים גדולות - שבהם טראמפ מאוד לא פופולרי.
3. הקבוצה האלקטורלית הדומיננטית בבחירות 2018 היא נשים-לבנות-מחזיקות בתואר אקדמי-מתגוררות בערים או פרבריהן. מידת המעורבות שלהן גבוהה, המוטיבציה והכוונה להצביע גבוהה, הנטייה מובהקת לדמוקרטים והסלידה מטראמפ ומדיניותו במגוון נושאים גבוהה מאד. קבוצה שנייה היא צעירים, ״מילניאלס״ (ילידי 1985 ואילך), וגם שם שיעור הצבעה גבוה מהרגיל יסמן יתרון לדמוקרטים.
4. המגמה ההיסטורית: מפלגתו של הנשיא המכהן מאבדת מסורתית בין 20-60 מושבים בבית הנבחרים (הממוצע הרב שנתי הוא 26) ועוד 4-5 בסנאט בבחירות האמצע הראשונות של כהונתו. בעוד שבסנאט לא סביר שזה יקרה בגלל הנסיבות המיוחדות שנדונו למעלה, חוסר הפופולריות של הנשיא מחזק את המגמה ביחס לבית הנבחרים.
מה הסיכויים?
החוקר וחזאי הבחירות דייב ווסרמן, מנהל תחום בית הנבחרים בדו״ח הפוליטי הנחשב Cook Political Report, סרק את כל המרוצים הצמודים בבית הנבחרים, 50 מרוצים לשיטתו (מעט יותר לפי CNN, וכ-35-40 כאשר מצמצמים סממנים שונים). זאת, בניסיון למצוא טיפולוגיה שתקל על ניבוי וחיזוי הבחירות ועל מנת לסדר את המרוצים על פי מאפיינים פוליטיים ייחודיים. ווסרמן קטלג תשעה סוגי מרוצים, כאשר בשמונה מתוכם - מלבד הראשון - הרפובליקאים נמצאים במגננה:
- דמוקרטים פגיעים במרוץ פתוח (ללא חבר בית מכהן). ישנם 5-4 כאלו.
- רפובליקאים מכהנים בפרברי ערים גדולות, במחוזות שהצביעו עבור הילארי קלינטון בבחירות לנשיאות ב-2016. ישנם עשרה כאלה.
- מושבים פתוחים שרפובליקאים פינו, במחוזות שקלינטון לקחה ב-2016. כאן ראוי להרחיב: זו אולי הקטגוריה החשובה ביותר, המעידה על כיוון הבחירות. משקיפים, מדעני מדינה, מומחי בחירות וסוקרים מתבוננים על התופעה הזו מקרוב מזה כשנה וחצי, כאשר ראשוני חברי הבית הרפובליקנים הודיעו על פרישה מסיבות שונות.
מה שהתחיל כמספר גבוה באופן משונה הפך למגמה ואז לגל של ממש. המספר הזה צמח ל-41, כולל ראשי וועדות חשובות (למשל אד רויס, יו״ר וועדת יחסי החוץ של בית הנבחרים) וחברי בית הנבחרים שעתידם הפוליטי נראה מובטח. ההסבר לגל הזה כפול: סלידה שקטה של רפובליקאים מהממסד הישן ומהנשיא טראמפ, וחששם מהתמודדות בפריימריז מול מועמדי מסיבות תה או אלה של טראמפ.
- מושבים שרפובליקאים פינו במחוזות שטראמפ לקח ב-2016. ישנם 11 כאלו.
- רפובליקאים במחוזות ״סגולים״ - כאלו שאובמה לקח ב-2012 וטראמפ ב-2016. להערכת ווסרמן, ניצחון דמוקרטי ב-3 מתוך ה-11 יהווה אינדיקציה מובהקת ל״גל כחול״.
- רפובליקאים במחוזות ״לא לבנים״, שלבנים מהווים בהם פחות מ-50% מהאוכלוסייה.
- רפובליקאים במחוזות שבהם התמיכה בטראמפ יציבה, או אפילו התגברה מאז אישור מינוי השופט העליון ברט קוואנו.
- רפובליקאים במחוזות עם קו שסע עירוני-חקלאי מובהק. מחוזות כאלו יש במישיגן, איווה, ארקנסו ומדינת וושינגטון.
- רפובליקאים שהיו בטוחים בבחירה מחדש, אבל פגעו בעצמם ומעורבים בפרשיות אתיות, שחיתויות והאשמות פליליות שונות.
ווסרמן מנתח כל מרוץ, וכאשר מוסיפים למשוואה שלו את הניתוחים של אותם מרוצים של האתר FiveThirtyEight ושל המרכז לפוליטיקה של אוניברסיטת וירג׳יניה, התמונה מתבהרת: כדי להמשיך ולהחזיק בבית הנבחרים, הרפובליקאים זקוקים ל-90% הצלחה בכל המרוצים האלו. הסבירות הסטטיסטית לכך היא כ-20%, אבל אסור גם לשכוח שמדובר באיכות מועמדים והתנהגות מצביעים ומערכות שיקולים, שהסטטיסטיקה אינה יודעת ומסוגלת לאבחן ולשקף במדויק.
באופן מסורתי, גדולי ידידיה של ישראל בארה"ב היו הדמוקרטים, אך עם השנים הברית התרחבה וכללה רפובליקאים רבים, שהפכו יחד את התמיכה בה ל"מיינסטרים"
הקיטוב הפוליטי העמוק וכמות הרעל במערכת הפוליטית ובציבור צפויים ליצור מצב שבו מפלגה אחת (הדמוקרטית) תשתלט על בית הנבחרים, בעוד והמפלגה השנייה (הרפובליקאית) תשמור או אפילו תגדיל את הרוב שלה בסנאט. זה כבר ארע בעבר, ב-1972 וב-1996, וזה מתכון בדוק לשיתוק פוליטי מוחלט בוושינגטון.
בעוד שכל מפלגה תטען ל״ניצחון״ וכמובן ל״מנדט״, המשמעות היא הרחבת קו השבר לקראת הבחירות לנשיאות ב-2020. הדמוקרטים יצהירו שיצרו מומנטום לקראת 2020 עם עשרות חברים חדשים: נשים, משכילים, שחורים והיספנים. הרפובליקאים יסתגרו בחלומותיהם על שימור אמריקה הלבנה, התעשייתית, בעיירות הקטנות של שנות החמישים - וכל עוד ישמרו על הסנאט, בכוחם להאריך את חיי החלום הלא מציאותי הזה.
ובתווך – ישראל, כמובן
ואיך כל זה קשור לישראל? ישראל היתה אחד מנושאי ההסכמה הדו-מפלגתית (bi-partisanship) שנותרו כאשר החל להתגלע השבר בין המפלגות לפני כעשור וקצת. גדולי ידידיה של ישראל, באופן מסורתי, היו הדמוקרטים. במשך השנים הברית התרחבה וכללה רפובליקאים רבים שהפכו יחד את התמיכה בישראל לנושא "מיינסטרים" בפוליטיקה האמריקאית.
אלא שמדיניות מכוונת של ראש הממשלה נתניהו מאז 2009 - התכתשויות בלתי פוסקות עם הנשיא אובמה; המאבק שניהל נגד הסכם הגרעין עם איראן; ברית בלתי קדושה עם הרפובליקאים שנלחמו באובמה תוך הישענות על הנוצרים האוונגליסטים; הקרע הכמעט גלוי עם 70% מיהודי ארה״ב שמצביעים לדמוקרטים ורובם המכריע רפורמים או קונסרבטיבים; ובשנתיים האחרונות (בקירוב) הרומן שהוא מנהל עם טראמפ - יצרו כולם שבר עם המפלגה הדמוקרטית.
יתרה מכך, בפעם הראשונה לא יהיה לראש ממשלת ישראל קונגרס לרוץ אליו אם ייקלע למצוקה ביחסיו עם הנשיא. נתניהו פנה לקונגרס הרפולביקאי כשהתעמת עם קלינטון בכהונתו הראשונה, ופעל בבתי הקונגרס נגד הנשיא אובמה ותוכנית הגרעין שקידם - מהלך שהגיע לשיא עם נאומו נגד התוכנית בקונגרס ב-2015, על אפו וחמתו של הבית הלבן. בקונגרס הבא הוא עלול להיתקל בבית נבחרים שנשלט על ידי דמוקרטים הזוכרים היטב את הכתף הקרה שהפנה אליהם, ורפובליקאים שאין להם כל אינטרס (או יכולת) ללכת נגד הנשיא שלהם.
ובכל זאת, שינוי בבית הנבחרים לא ישפיע מיידית. ראשי הוועדות הרלוונטיות – בעיקר וועדת החוץ (Foreign Affairs) ותת-הוועדה שלה למזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA), ועדת ההקצבות (Appropriations) וועדת המודיעין - צפויים כולם להיות ידידי ישראל מובהקים. אך צריך אולי להדגיש לטובת העתיד: ידידי ישראל - לא ידידי נתניהו.
אלון פנקס שימש יועץ מדיני וראש מטה לארבעה שרי חוץ, חבר בצוותי המו״מ עם סוריה ועם הפלסטינים, חבר בצוות התכנון האסטרטגי ישראל-ארה״ב וקונסול כללי בניו יורק.
(צילום באדיבות המחבר)