נסיגת הממשל האמריקאי מהסכם הגרעין לפני שנה והחזרת הסנקציות על איראן דרדרו את כלכלתה כמעט בכל פרמטר. ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן, מסביר כי ההנהגה האיראנית מוכנה שעמה ימשיך לשלם את מחיר השמירה על תוכנית הגרעין, שהיא תעודת הביטוח לשרידות המשטר. מסיבה זו, הסכמתה לוויתורים בתחום הגרעין שיהיו מקובלים על ארצות הברית וישראל אינם תרחיש סביר - ואיראן עוד לא אמרה את המילה האחרונה בעניין
שרי החוץ של שבע המדינות החברות בהסכם הגרעין זמן קצר לאחר חתימתו, ב-14 ביולי 2015 | State Department photo/Public Domain
ב-8 במאי 2018 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על נסיגת ארצו מהסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) שנחתם ב-2015, ועל החזרת הסנקציות הבינלאומיות על איראן שהוסרו במסגרת יישומו. כך, בהחלטה נשיאותית חד-צדדית, עברה ארצות הברית מעמדה של שותפה בכירה במהלך דיפלומטי בינלאומי לבלימת פרויקט הגרעין הצבאי של איראן, לעמדה שונה בתכלית אך לא בלתי מוכרת לה – זו של מעצמת העל המבקשת להכתיב את סדר היום הבינלאומי. מאמץ דיפלומטי של שנים בהובלת קודמו ברק אובמה ומקביליו בארבע החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם והמדינה הגדולה באירופה, גרמניה, נפגע קשות מהצעד החד-צדדי של טראמפ. איתו התערערו עוד היחסים המתוחים ממילא בין ארצות הברית למדינות האחרות החתומות על ההסכם. בחלוף שנה מהחלטת הנשיא טראמפ שוחחנו עם ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומאוניברסיטת תל אביב, על מצבו של הסכם הגרעין ללא ארצות הברית ועל המציאות הפוליטית-כלכלית של איראן בעידן הסנקציות המחודשות. מה מצבו של הסכם הגרעין שנה לאחר הכרזת טראמפ - הן במישור הפורמאלי והן בהשפעתו על התנהגות איראן בנושא הגרעין? הסכם הגרעין עם איראן קיים עדיין על הנייר, מכיוון שפרישת ארצות הברית ממנו לפני שנה אינה גורעת מתוקפו – הוא אינו הסכם בילטרלי בין וושינגטון לטהראן, ויש עוד חמש מדינות שחתומות עליו. בפועל, ההסכם הוא כמו חולה שמורדם ומונשם. לפחות מבחינת האיראנים, ההסכם אינו מספק את הסחורה. בעוד שהם מילאו אחר הוראות ההסכם וקיבלו על עצמם את המגבלות – ודוחות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) תומכים בכך – הרי שארצות הברית, השחקנית המרכזית, השיבה את הסנקציות עליהם ודרדרה את כלכלת ארצם באופן חריף. לאור העובדה שאיראן, למיטב ידיעתנו, מילאה וממשיכה למלא אחר סעיפי ההסכם הנוגעים לתוכנית הגרעין שלה, הערכות המומחים הן שהיא נמצאת כשנה מפיתוח פצצת גרעין. זאת, בעוד שלפני ההסכם היא היתה מרוחקת חודשים ספורים מהסף הגרעיני הצבאי. אך לאור האכזבה מההסכם והפרישה האמריקאית ממנו, יש היום באיראן חילוקי דעות פנימיים קשים בין גורמים נציים, שטוענים כי טהראן נתנה להסכם סיכוי והוא נכשל, לבין גורמים יותר פרגמטיים כמו הנשיא חסן רוחאני ושר החוץ מוחמד ג'וואד זריף, שמבינים, להערכתי, שאין הרבה מה לעשות מול טראמפ חוץ מלקוות שיוחלף בבחירות בנובמבר 2020.
נקודה חשובה נוספת היא שאנחנו נמצאים פחות משנה לפני הבחירות לפרלמנט האיראני וכשנתיים לפני הבחירות לנשיאות ב-2021. הסכם הגרעין, אם כן, שרוי בחוסר ודאות ועלול להישאר במצב זה עד לבחירות בשתי המדינות.
כיצד היית מתאר את המצב הפוליטי והחברתי באיראן כיום? אחרי שנים ארוכות של סנקציות כלכליות ואחרות, לאיראנים היו ציפיות עצומות מהסכם הגרעין, אבל רובן לא התגשמו. חלק מהסיבות לכך קשורות למה שהסכם כלל ומה שלא כלל, אך רובן נעוצות במבנה הכלכלה האיראנית. אפשר לחלק את הזווית הכלכלית של עידן ההסכם לשתי תקופות: לפני נסיגת טראמפ ב-8 במאי 2018 – ואחריה. עוד לפני הנסיגה נוצר פער משמעותי בין הכוונות הראשוניות של חברות אירופיות רבות לחזור לשוק האיראני עם הסרת הסנקציות, לבין מימושן בפועל. טהראן התלוננה עוד בתקופת ממשל אובמה שיכולתה להרוויח מהסכם מוגבלת. זאת, מאחר שהסנקציות האמריקאיות הישירות על איראן, כמו המגבלות על שימוש בדולרים בעיסקאות בינה לבין שותפות סחר זרות, לא נכללו בהסכם ונותרו על כנן. אלו הגבילו במידה רבה את יכולתן של מדינות במערב לחדש את פעילותן הכלכלית באיראן. אך מעבר לכך, רבות מהחברות הללו הגיעו לאיראן ונתקלו בכלכלה המתאפיינת בכשלים מבניים, בניהול כושל, בשחיתות ובשליטה של משמרות המהפכה (שהסנקציות עליהן לא הוסרו) בחלקים נרחבים ממנה. מאז הודעת טראמפ על הנסיגה מהסכם הגרעין, מצב הכלכלה האיראנית התדרדר כמעט בכל פרמטר. הסנקציות החדשות העמידו חברות אירופיות – בעיקר גדולות ובינוניות – בפני הכרעה בין הפסקת הפעילות ברפובליקה האיסלאמית לבין סיכון המשך עסקיהן בשוק האמריקאי. עבור הרוב המוחץ מביניהן, הבחירה היתה ברורה. אף שאירופה הקימה מנגנון בנקאי עוקף סנקציות, INSTEX, היקף העסקים שמתבצעים דרכו הוא זניח, ומהבחינה הזו האיראנים מאוד מאוכזבים מאירופה.
לאחר הסרת הסנקציות רשמה איראן צמיחה שנתית של 5%, אך החלתן מחדש בשנה החולפת הביאה אותה כיום בפני צמיחה שלילית, אינפלציה גבוהה וצניחה בערך המטבע
לכך יש להוסיף את הפגיעה העצומה של הסנקציות בהכנסות המדינה מנפט, המהוות קרוב ל-40% מהכנסות הממשלה. אחרי שנחתם הסכם הגרעין, הגיע יצוא הנפט של איראן לשני מיליון וחצי חביות ביום, אך היום היא מפיקה רק מיליון עד מיליון וחצי. בתחילת החודש בוטלו ההקלות שנתנה ארצות הברית למספר מדינות להמשיך לייבא נפט מאיראן בצורה מוגבלת, והתפוקה צפויה לצנוח בקרוב להיקף שבין 500 ל-700 אלף חביות ביום. ברמת המחירים הנוכחית – 75-70 דולר לחבית - זה הפסד כלכלי עצום. ההצלחות האמריקאיות מדאיגות מאוד את איראן כי אפילו הסינים, שגינו בצורה חריפה את הצעד של טראמפ, די יישרו עמו קו, לפחות בתחום ייבוא הנפט – פשוט כי אין להם יותר מדי אפשרויות אחרות. אם נסכם, הרי שהמספרים אינם משקרים: לאחר הסרת הסנקציות הצמיחה הכלכלית באיראן עמדה על קצב שנתי של 5%, אך כיום, לפי כל ההערכות, איראן ניצבת בפני צמיחה שלילית. אם בקדנציה הראשונה של הנשיא רוחאני האינפלציה הצטמקה למספר חד ספרתי, הרי שהיום היא טיפסה חזרה ל-30 עד 35 אחוז, וערך המטבע – הריאל – ירד בשני שלישים.
זו היתה מטרתו של טראמפ, לא? להוריד את כלכלת איראן על הברכיים? נכון, אבל ההתמקדות בהיבט הכלכלי היא בעייתית מאוד. כל המדדים הכלכליים אכן תומכים בכך שהסנקציות פוגעות ואפקטיביות, ולמותר לציין שלא רק איראן אלא גם הארגונים שנתמכים על ידה, כמו חיזבאללה, נפגעים מכך. אבל סנקציות אינן המטרה אלא אמצעי, והחרפת המצב הכלכלי נועדה להשגת יעד פוליטי. השאלה הנכונה היא – מה מקווים להשיג בהטלתן? במלים אחרות, יש לשאול את מקבלי ההחלטות בוושינגטון, "איזו איראן הייתם רוצים לראות בעתיד?" הגישה השאפתנית, שמייצגה הבכיר הוא היועץ לביטחון לאומי האמריקאי ג'ון בולטון, היא שינוי משטר בטהראן. יש כאלה שעובדים לפי הנחת העבודה שהחרפת הסנקציות תדרבן את האופוזיציה והאזרחים באיראן להתקומם נגד המשטר ולהפילו. בעיניי, זה לא ריאלי, לפחות לא בטווח הנראה לעין. ראינו בעבר שהכבדת סנקציות אינה מובילה באופן ישיר להתגברות המחאה והלחץ על המשטר, אם בכלל. אזרחי איראן, למודי הפגנות ודיכויים מאז המחאה הירוקה של 2009, חושבים היום פעמיים לפני שהם יוצאים להפגין, במיוחד לנוכח העובדה שרבים מהם חוששים מהחלופה למשטר הנוכחי – כאוס ושפיכות דמים. יש לנו נטייה להתרשם יתר על המידה מהפגנות פועלים נגד הממשלה שמצולמות ומופצות ברשתות החברתיות, אבל זה לא אומר שהמהפכה בדרך. תנועת המחאה באיראן סובלת עדיין מקשיים משמעותיים והיא אינה מצליחה להתרומם בשלב זה עד כדי הצבת אתגר משמעותי ליציבות המשטר. הגישה השנייה, שהיא למעשה הגישה הרשמית של ממשל טראמפ כיום, מיוצגת על ידי 12 הדרישות שמזכיר המדינה מייק פומפאו הציג במאי 2018,[1] זמן קצר לאחר נסיגת ארצות הברית מהסכם הגרעין. יש לה שלוש מטרות עיקריות: השגת הסכם "משופר" (מבחינת ארצות הברית ובעלות בריתה), שמטיל מגבלות הרבה יותר משמעותיות על תוכנית הגרעין האיראנית; הגבלת תוכנית הטילים הבליסטיים האיראנית, שאינה כלולה בהסכם הנוכחי; והפסקת הפעילות החתרנית האזורית של איראן במזרח התיכון ומעבר לו. צריך לבחון את הסנקציות האמריקאיות לאור המטרות האלה.
הנשיא טראמפ מכריז בבית הלבן על פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן, ב-8 במאי 2018 | צילום: הבית הלבן
קצה גבול הוויתורים?
ש: מה הסיכויים שהאיראנים יסכימו לתנאים החדשים שהציבה בפניה ארצות הברית? השאלה המרכזית היא האם טהראן תחת ההנהגה הנוכחית תהיה מוכנה לוויתורים שיספקו את ארצות הברית או ישראל? להערכתי, התשובה שלילית. ב-2015 ניתן היה, לדעתי, להגיע להסכם טוב יותר, אך לא באופן משמעותי. האיראנים לא היו מוכנים, גם תחת לחץ כבד, לוותר על האפשרות להגיע בסופו של דבר למעמד של מדינת סף גרעינית צבאית. חרף ההכחשות, האופציה הגרעינית הצבאית היא מבחינתם סוג של תעודת ביטוח לשרידותו של המשטר. ייתכן שניתן יהיה להגיע איתם להסכמה על הארכת תקופת הסרת המגבלות בסוף ההסכם ("sunset clause"), שהיא בעייתית למדי. זאת, משום שפרק זמן של 15-8 שנה אינו ארוך כל כך – במיוחד ביחס לתקופת קיומה של תוכנית הגרעין האיראנית, שחודשה בסוף שנות השמונים.
עם זאת, אני מתקשה לראות את המשטר הנוכחי מסכים לוויתורים משמעותיים בכל הקשור לתשתיות הגרעין או ליכולות ההעשרה בתוך איראן, שהוא רואה בהן נכס אסטרטגי שאסור לוותר עליו. הדוגמה שהמשטר האיראני רואה לנגד עיניו הוא הדוגמא הלובית. מבחינת איראן, אילו קדאפי היה משמר בידיו את האופציה הגרעינית הצבאית, הוא יכול היה עדיין להיות בשלטון, משום שזו היתה מעניקה לו תעודת ביטוח מול יריביו מבית ומחוץ. זה היה נכון לפני החתימה על הסכם הגרעין, ונכון באותה מידה היום. באופן דומה, הדרישה לוותר על הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח משולה לתביעה מישראל לוותר על חיל האוויר שלה. עבור טהראן, תוכנית הטילים היא המרכיב הכי משמעותי ביכולת ההרתעה הצבאית שלה, לצד ה-proxies שבהם היא תומכת. האיראנים יכולים אולי להקפיא זמנית את פיתוח הטילים לטווחים שבין 1,500 ל-2,000 ק"מ – צעד שלא יספק את ישראל, כמובן – אבל גם הסיכוי לכך נמוך, במיוחד בשעה שאיראן ניצבת בפני עימות גובר מול ארצות הברית. איני מכיר אף מדינה שהיתה מוכנה לוותר על יכולות צבאיות אסטרטגיות בשעה שהיא מעריכה כי היא עלולה להידרש להן בכל רגע מול ממשל אמריקאי עוין ובעלי בריתו באזור.
מבחינת חמינאי, העם האיראני יכול וצריך לשרוד במצב כלכלי קשה כדי לממש את יעדי המשטר. זה דומה למה שקורה היום בוונצואלה
במצב הנוכחי, מה האופציות העומדות בפני איראן להגיב לצעדים של ארצות הברית כלפיה? לדעתי, האסטרטגיה שההנהגה האיראנית בחרה ומיישמת כיום היא לחשוק שיניים ולנסות להחזיק מעמד עד הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2020. טהראן מקווה שטראמפ יפסיד למועמד או מועמדת הדמוקרטיים, אשר יחזירו את ארצות הברית להסכם הגרעין, או לכל הפחות יובילו לשיפור התנאים מבחינתה לקראת מו"מ מחודש. עד אז, האיראנים מעוניינים להכיל את סנקציות, כולל באמצעות צעדים כלכליים בלתי פופולריים כמו קיצוב דלק – צעד שנבחן בימים אלה – או העלאות מחירים. ההערכות הן שבאמצעות כלכלת צנע (או כפי שהמנהיג העליון חמינאי מכנה זאת, "כלכלת התנגדות"), איראן תוכל להחזיק מעמד לפחות עוד שנה עד שנתיים, גם הודות ליתרות המט"ח שיש בידיה. כמו שזריף אמר באחרונה, לאיראנים יש דוקטורט בעקיפת סנקציות. מבחינת חמינאי, העם האיראני יכול וצריך לשרוד במצב כלכלי קשה כדי לממש את יעדי המשטר. זה דומה למה שקורה היום בוונצואלה, שבה המצב חמור הרבה יותר אך משטר מאדורו שורד לעת עתה. זה עלול להיות המצב גם באיראן. ישנה גם אפשרות קלושה שבשנה הקרובה חמינאי יפגין איזושהי נכונות לנהל משא ומתן עם האמריקאים. זה לא יהיה מתוך נכונות לפשרה אמיתית, מן הסתם, אלא כדי למשוך זמן. האיראנים למדו היטב מהמגעים בין ארצות הברית לצפון קוריאה בשנה האחרונה שאפשר לנהל משא ומתן ממושך עם וושינגטון בלי לוותר על דבר. עם זאת, לנוכח העמדה המסוייגת הקבועה של חמינאי בנוגע למגעים עם ארצות הברית, שהתחזקה אף יותר בעקבות פרישתה מהסכם הגרעין, אני מתקשה לראות את זה קורה בעתיד הקרוב.
מלבד לחכות ולקוות להחלפתו של טראמפ, מה איראן יכולה לעשות נגדו כיום? עד נובמבר 2020 האיראנים עשויים בהחלט לנקוט בצעדים שיכולים להתפרש כהפרה מסוימת של הסכם הגרעין. ייתכן שבכירי המשטר יחליטו שאפשר לחדש חלק מהפעילויות הגרעיניות, מתוך הנחה שסוג התגובה תלוי בסוג ההפרה. השבוע, למעשה, דווח שהם שוקלים זאת.[2] אם הם יבחרו, למשל, להשמיש כמה מאות צנטריפוגות מהדור החדש או להגדיל את כמות החומר הבקיע שברשותם, הם יכולים לקצר את משך הזמן להשגת יכולת גרעינית צבאית.
האם צעדים שכאלה יובילו לתגובה רצינית מהאמריקאים, שלא לדבר על האירופאים, הסינים או הרוסים? לא בטוח בכלל. זו שיטת הסלאמי – כל פעם הפרה קטנה נוספת, ובסוף הם מתקרבים למרחק של שבעה עד שמונה חודשים מפצצה. במצב כזה הם עשויים להזדחל מעבר למה שההסכם הנוכחי מתיר, אך מבלי לגרום לתגובה בינלאומית משמעותית. האירופאים, ובטח הסינים והרוסים, לא יפעלו נגדם בצורה רצינית אם מדובר בהפרה מינורית, וגם טראמפ לא ישתמש בהכרח באופציה צבאית בגלל התקרבות של מספר חודשים לפצצה. אולי יתנו אור ירוק לישראל לפעול נגד איראן, אבל זה משאיר אותנו די לבד במערכה.
איראן עלולה לעשות שימוש ב-proxies נגד כוחות אמריקאים באזור ובמפרץ הפרסי, אך תקפיד לא למתוח את החבל יותר מדי
תגובה אחרת ודרסטית יותר בתחום הגרעין, שאני מתקשה לראות את טהראן מממשת – חרף איומים מרומזים ומרומזים פחות – היא פרישתה מהאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני (NPT). זה אולי יכול היה לקרות לפני החתימה על הסכם הגרעין, כשהאיראנים היו ככל הנראה במרחק של חודשים ספורים מהשגת פצצה, אבל לא במצב הנוכחי שבו הם מרוחקים ממנה כשנה – חלון זמן שיכול להספיק לארה"ב ולישראל להגיב צבאית לפריצה קדימה. תרחיש אחר, קיצוני אך סביר יותר, הוא שטהראן תעשה שימוש ב-proxies כדי לפעול נגד כוחות אמריקאים באזור ובמפרץ הפרסי. כך או כך, הם ייזהרו שלא למתוח את החבל יותר מדי, משום שהם אינם מעוניינים בעימות צבאי כולל עם ארצות הברית, וככל הנראה גם יימנעו מצעדים שעלולים להביא גם את האירופאים להצטרף לסנקציות.
הנסיגה האמריקאית שדווקא עוזרת לטהראן
האם יציאת ארצות הברית מההסכם, בצעד שיצר קרע בינה לבין שאר המדינות החתומות שנשארו בו, פגעה לדעתך ביכולתה לשבש את מאמצי איראן לחתור להשגת נשק גרעיני או חיזקה אותה? המנטרה "להישאר כדי להשפיע מבפנים" אולי נכונה במקרים רבים אחרים, אבל לא כשמדובר בארצות הברית. אין עוררין על כך שהסנקציות הכלכליות שהטיל ממשל טראמפ אפקטיביות וכואבות. מעבר לכך, היכולת של וושינגטון לכפות על חברות אירופיות רבות – וגם מדינות שחסינות יותר ללחץ שלה, כמו סין והודו – ליישר עמה קו במידה מסוימת ולהכפיף את הרצון הפוליטי שלהם לאינטרס הכלכלי, ממחישים היטב את העוצמה האמריקאית. מצד שני, לא הכל ביחסים בינלאומיים נמדד בדולרים. הנסיגות החד-צדדיות של ממשל טראמפ מהסכמים בינלאומיים – זה ואחרים – הופך את ארצות הברית למדינה שאי אפשר לסמוך עליה בכל הנוגע לעמידה בהסכמים. בטווח הארוך זה בוודאי לא מחזק את מעמדה הבינלאומי. האיראנים גם משכילים לנצל את זה – אחד הנכסים המשמעותיים שיש להם כרגע הוא הפער בין ארצות הברית לאירופה. עם זאת, לא צריך להיווצר הרושם שאירופה מצופפת שורות ותומכת בטהראן רק כדי להתריס כלפי טראמפ. באירופה יודעים שאיראן איננה שה תמים, ואיש לא שוכח שם את הניסיונות שסוכלו - גם בשנה האחרונה - לבצע פיגועים בלב היבשת. אבל נסיגת טראמפ מהסכם הגרעין הובילה למצב שהערכתי שיקרה עוד לפני הכרזתו: האירופאים, שעד אותה נקודה לחצו על טהראן להתפשר בסוגיית הטילים וה-proxies, הפנו את המאמצים שלהם לשכנע את האיראנים להישאר בהסכם. האם ניתן לומר שאילולא טראמפ היה נסוג מההסכם, אירופה היתה מעוניינת להפעיל לחץ על איראן בסוגיות שאינן כלולות בהסכם? אני לא משוכנע בכך.
חשוב לציין שאחד הדברים שמסייעים לאסטרטגיה האיראנית יותר מכל הוא הסתירות הרבות במדיניות האמריקאית כלפי המזרח התיכון. במקביל להגברת הלחץ הכלכלי על טהראן, וושינגטון מוציאה את כוחותיה מסוריה ונשמעים גם דיבורים על יציאה (נוספת) מעיראק. ההבנה שממשל טראמפ אינו מוכן לסכן חיילים ומשאבים אמריקאים עבור המקומיים מחזקת את התחושה שארצות הברית נסוגה בהדרגה מהמזרח התיכון ולא תהיה מוכנה להשתמש באופציה צבאית נגד איראן, והדבר פוגע ביכולתה להקרין עוצמה באזור. במצב כזה, בעלות הברית המסורתיות של ארצות הברית במזרח התיכון מתמלאות חשש ומאבדות בהדרגה אמון במחויבות האמריקאית כלפי האזור וכלפיהן. במקביל, השחקנים האזוריים הלעומתיים – איראן, טורקיה ועכשיו גם רוסיה – מנצלים את הוואקום שנוצר כדי להיכנס לאזורים והתחומים הללו. לעתים זה נעשה תוך עימותים ביניהם ובין הקבוצות שבהן הם תומכים.
סיכום: לעכב - כי אי אפשר לסכל האם איראן קרובה או רחוקה יותר כיום, להערכתך, להשגת נשק גרעיני משהיתה לפני שנה? בהנחה שהיא לא ביצעה הפרות משמעותיות בשנים האחרונות – ודוחות סבא"א תומכים בטענה הזו – איראן נמצאת כיום באותו מרחק להשגת פצצה גרעינית כמו שהיתה לפני שנה. כפי שציינתי קודם, המצב עלול להשתנות אם היא תגיע למסקנה שההסכם אינו משרת אותה יותר, או שהיא יכולה להפר חלקים ממנו מבלי להיענש על כך, לפחות לא משמעותית. התרחיש הקיצוני מבחינת ישראל הוא שהאיראנים יהיו במרחק חודשים מפצצה, כפי שהיו לפני ההסכם, והאמריקאים לא יהיו מוכנים להתמודד צבאית עמם. כפי שציינתי, אולי זה יעניק לישראל לגיטימציה – לפחות מצד ארצות הברית – לתקוף את מתקני הגרעין. האם זה מצב יותר טוב ממה שהיה לפני הסכם הגרעין? אני מניח שיהיו כאלה שיגידו שכן. לדעתי, בסופו של יום, האיום האיראני המרכזי הוא תוכנית הגרעין. עם כל הכבוד לפעילויות האזוריות החתרניות ולתוכנית הטילים הבליסטיים, שיש לטפל בהן, ישראל יכולה להתמודד מול האיומים הללו במידה רבה של הצלחה גם בכוחות עצמה. השאלה העיקרית שיש לשאול, אם כן, היא מה המדיניות שתעכב ככל הניתן את הפיכת איראן למדינת סף גרעינית צבאית?
חשוב לשים לב שכל הצדדים המעורבים, כולל ישראל, מדברים רק על הצורך לעכב את פיתוח תוכנית הגרעין האיראנית, ולא על סיכולה המוחלט
אם ניתן היה להשתמש באופציה צבאית אפקטיבית, שסיכויי הצלחתה טובים ושתמנע מטהראן את היכולות הללו לפרק זמן ארוך, אז אולי היא היתה עדיפה. אך ממה שנכתב בתקשורת על סיכויי ההצלחה של מבצע כזה, אני מתקשה לראות כיצד תקיפה של חיל האוויר מסוגלת לעכב את התוכנית ביותר משנה או שנתיים. הסכם הגרעין – שחלקו השני, העוסק ב"שקיעת" ההסכם ("sunset clause") והסרת המגבלות, בעייתי מאוד – דחה את זה ב-8 עד 15 שנה. בתקופה כזו, אפשר היה לשפר את ההערכות הצבאית והביטחונית להתמודד עם איראן כמדינת סף גרעינית, למשל באמצעות הסכמות עם ארצות הברית. חשוב גם לשים לב שכל הצדדים המעורבים, כולל ישראל, מדברים על הצורך לעכב את פיתוח תוכנית הגרעין האיראנית, ולא על סיכולה המוחלט. התוכנית מבוזרת ומתקדמת, האיראנים נחושים והידע והטכנולוגיות נמצאים כבר בידיהם – בניגוד לעיראקים ולסורים, למשל. לתומכי הסכם הגרעין נראה היה בשעתו שהוא יצליח לעכב את התקדמות התוכנית יותר מכל האופציות האחרות. אני לא משוכנע שמאז הועלו הצעות יותר אפקטיביות. בנוגע להשלכות הפרישה של טראמפ – אני לא חושב שהיה הבדל דרמטי אם ארצות הברית היתה נשארת בהסכם. מבחינת כלכלת איראן, הרי שמאז החתימה על ההסכם ב-2015 והסרת הסנקציות ועד החלטת טראמפ, השיפור הורגש אך היה הרבה פחות דרמטי ממה שהם ציפו וקיוו לו. מבחינה אזורית – טענתי אז ואני טוען גם היום, שאי אפשר לקשור באופן ישיר בין מצב כלכלת איראן לפעילות האזורית שלה. נכון שאחרי 2015 היו בידי איראן יותר משאבים לתמוך ב-proxies שלהם, אבל אין קשר ישיר – ואולי אף בכלל – בין המצב הכלכלי באיראן לבין הפעילות של הארגונים הנתמכים על ידה, כולל חיזבאללה. גם לטענה שהמעורבות האיראנית בסוריה התגברה לאחר הסכם הגרעין אין אחיזה של ממש במציאות. המעורבות שם החלה למעשה בסוף 2010, עם פרוץ מלחמת האזרחים. כוחות משמרות המהפכה אכן הגיעו להילחם שם רק ב-2015, אבל הסיבה היתה שעד אז איראן קיוותה שניתן יהיה להציל את אסד באמצעות proxies, שזו דרך הפעולה המועדפת עליה. משעה שהתחוור לאיראנים במחצית 2015 שנדרשת מעורבות צבאית רוסית ואיראנית ישירה, הם פעלו כך. יש להניח שהיו עושים זאת ללא קשר להסכם הגרעין, משום ששרידות משטר אסד נתפש כנכס איראני חיוני וסוריה נתפשת כעומק האסטרטגי של איראן מול ישראל. גם הסיוע לחיזבאללה נמשך כל הזמן, כולל בשיא המשבר הכלכלי כתוצאה מהסנקציות הכלכליות של 2012-2011. השאלה המרכזית בעיניי היא – האם ניתן לאלץ את איראן, באמצעות לחץ כלכלי גובר, להסכים לוויתורים משמעותיים על מה שנתפס בעיניהם כנכסים אסטרטגיים חיוניים? אני לא משוכנע, בלשון המעטה. טהראן אמנם אינה חסינה בפני לחצים, כפי שהוכח בנכונותה לשוב לשולחן המו"מ בעקבות הסנקציות שהוטלו על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. עם זאת, מכאן ועד לציפייה שהיא תיכנע לדרישות הממשל האמריקאי ותוותר על יכולות המשמשות אותה כתעודת ביטוח לשרידות המשטר, הדרך עוד ארוכה מאוד.
הערות: