נשיא ארה"ב הצטייר במהלך כהונתו כמי שמרעיף מתנות על ישראל תוך שהוא מתעמר בפלסטינים. אך אם הסדנה הכלכלית שיזם ממשל טראמפ במנאמה השבוע - אשר הולכת ונפרמת עוד לפני שהחלה - תיכשל, ההגנה האוטומטית של הבית הלבן עלולה להתערער. טראמפ עלול להתגלות כמשענת קנה רצוץ, וירושלים מסתכנת כשהיא מסתמכת אך ורק עליו
הדרך לפתרון הסכסוך ככל הנראה לא תתחיל במנאמה | Photo: ShashiBellamkonda (CC BY 2.0)
אחד המאפיינים הבולטים במדיניות החוץ של ממשל טראמפ עד כה הוא נכונותו הכמעט בלתי-מוגבלת לשתף פעולה עם ממשלת נתניהו. לעתים נדמה שהנשיא עובר על רשימת מכולת שישראל העבירה לו, ומשתדל לספק את כל המצרכים המופיעים בה. ישראל מצדה התרגלה שלא לשלם מחיר עבור הצעדים הללו. אך מחוות הנשיא גם אינן מניבות לירושלים תמורה קונרקטית, בעודן מגבירות את המתיחות במזרח התיכון. לעומת המחוות והצעדים הקודמים, הסדנה הכלכלית שתיפתח במנאמה שבבחריין השבוע – אשר משווקת כיריית הפתיחה של "דיל המאה" של טראמפ, ואשר הולכת ונפרמת ככל שמתקרב מועד פתיחתה – עלולה לסמן נקודת מפנה הרת-גורל עבור ישראל ביחסיה עם הנשיא ה-45.
כוונותיו הפרו-ישראליות של טראמפ התבהרו כבר בתחילת הקדנציה שלו, עם מינויַם של שלושה יהודים שומרי מצוות וחובבי ציון – חתנו ג'ארד קושנר ועורכי-דינו דיוויד פרידמן (לימים השגריר בישראל) וג'ייסון גרינבלאט – לרכז את המלאכה בתיק הישראלי-פלסטיני. מכאן זה רק נהיה בולט יותר: הכרה בירושלים כבירת ישראל בדצמבר 2017 ופתיחתה של שגרירות ארה"ב בעיר במאי 2018; סגירת נציגות אש"ף בוושינגטון ארבעה חודשים לאחר מכן, כאשר קדמה לה הודעה מטעם מחלקת המדינה על הפסקת כל מימון אמריקאי לסוכנות הסיוע אונר"א, המטפלת באוכלוסייה הפלסטינית; והכרה נשיאותית בריבונות הישראלית ברמת הגולן.
גם מדיניותו האזורית של טראמפ במזרח התיכון יישרה קו עם ירושלים. ב-2017 וב-2018 תקפה ארה"ב מטרות של משטר אסד בסוריה, לאחר שזה השתמש בנשק כימי נגד אזרחיו. בעיני ישראל, התקיפות שיקמו את ההרתעה האמריקאית, שנסדקה קשות כאשר אסד חצה באוגוסט 2013 את "הקו האדום" שהציב הנשיא אובמה שנה קודם לכן נגד שימוש בנשק כימי. לאחר התקיפה ב-2017 בירך נתניהו את טראמפ על פעולה "חזקה וברורה". במאי אשתקד העניק טראמפ לנתניהו מתנה גדולה נוספת – הוצאת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן (JCPOA), אשר נתניהו פעל רבות ונחרצות כדי לסכלו.
עם רזומה שכזה, היש פלא שממשלת נתניהו הכריזה שתקרא ליישוב ברמת הגולן על שמו של טראמפ?
השושבין מבריח את הכלה
הסדנה הכלכלית בת היומיים שתיפתח השבוע במנאמה, במהלכה תושק יוזמת השלום של ממשל טראמפ, עלולה לסמן נקודת מפנה ביחסי ישראל עמו. לנשיא וצוותו יומרות רבות וגדולות לעתיד התהליך החדש – שאמור לכלול גם ממד מדיני ושמטרתו להביא להסדר בין ישראל לפלסטינים – אבל קיימת סבירות גבוהה שהוא ינחל כישלון מהדהד. הסכנות לישראל כתוצאה מהתפוצצותה, או משקיעתה השקטה לתהומות הנשייה (האפשרות הסבירה יותר), אינן זניחות.
פרטי "תכנית השלום" טרם פורסמו ברבים, והממשל התמיד בהכחשותיו[1] לכל בדל מידע שהודלף לכאורה - עד סוף השבוע, אז פורסם סוף סוף הפן הכלכלי שלה. אך השד המאיים נמצא במקום אחר. הצעדים החד-צדדיים של ממשל טראמפ והתנהלותם הבלתי-מתפשרת של נציגיו מול הפלסטינים – שנדרשים גם להשלים עם "גזרות גורל" שמתכתבות עם מאווים ישראליים – שרפו למעשה את הגשרים להידברות עם רמאללה. סדרת הציוצים האחרונה של היועץ גרינבלאט[2] ודבריו החודש של השגריר פרידמן ל"ניו יורק טיימס"[3] על האפשרות לסיפוח חלקים מהגדה לישראל, הם האחרונים ברצף של אירועים והתבטאויות שדחפו את הפלסטינים לנתק מגע עם גורמים אמריקאיים רשמיים. קשה לצפות להצלחת היוזמה כאשר השושבין מבריח את הכלה מהחופה.
הצעת התוכנית לחבר בין הגדה לרצועת עזה היא חלום באספמיה לא רק בגלל התנגדות הישראלית, אלא כיוון שהרשות וחמאס צריכות קודם להתגבר על יותר מעשור של איבה הדדית
כפי שניתן היה לצפות, הרשות הפלסטינית מחרימה את הסדנה הכלכלית בהפגנתיות בטענה כי לא שותפה בהתייעצויות המקדימות, והודיעה כי גם לא תתן את ידה לניסיון "לקנות את העם הפלסטיני בכסף". הסירוב הנחרץ של הפלסטינים מעמיד באור לא נעים את מצרים, ירדן ומרוקו, הזקוקות לתמיכה הכלכלית של ממשל טראמפ. השלוש הודיעו באמצע החודש[4] בחוסר התלהבות מופגן על נכונותן להשתתף בסדנה, תוך התעקשות על זכותן להתנגד ליוזמה האמריקאית אם לא תשרת את האינטרסים הפלסטיניים.
ההסתייגות מהתכנית אינה מגיעה רק ממדינות חשובות ומרכזיות בעולם הערבי: גם מנהלי הבנקים הגדולים ביותר בארה"ב[5], כמו גם רוסיה וסין[6], אינם מתכוונים לפי שעה להירתם לקידום המאמץ שיושק במנאמה. לבסוף, יש לזכור שארה"ב כלל לא הזמינה את ישראל לאירוע, ושבכל מקרה אין כרגע שום היתכנות פוליטית או חברתית מטעמה לעשיית פשרות מהותיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הסדקים בתכנית התגלו עד מהרה: למשל, הכוונה לחבר בין הגדה לרצועת עזה, שפורסמה בסוף השבוע כחלק מחשיפת הסדנה הכלכלית, בלתי אפשרית ליישום - לא רק שישראל לא תסכים לכך, הרי שקודם לכן יצטרכו הרשות הפלסטינית וחמאס להתגבר על יותר מעשור של איבה הדדית כדי לגרום לכך לקרות.
"תוכנית שלום" ללא אופק מדיני
בתנאים הללו, התעקשות ממשל טראמפ להציג את התוכנית שלו תהיה חסרת אחריות, וגם עלולה לסבך את ישראל והאזור כולו. מן הסתם, ממשלת ישראל מייחלת להצלחת הסדנה במנאמה ביצירת מנופים אשר יביאו לשיפור תנאי החיים ברשות, אך הבטחת אופק מדיני להמשך הדרך מעניינת אותה הרבה פחות, אם בכלל. עם זאת, כדאי שירושלים תיזהר במבוקשה – אם התנופה תיבלם מיד אחרי בחריין, כל הישג שיושג שם עלול להתאיין או אף להתפוצץ ברעש גדול.
הסדנה הכלכלית צפויה להסתיים בהצהרות על השקעות של מיליארדי דולרים[7], אך מקרי עבר רבים מלמדים שבפסגות שכאלה, הבטחות לחוד – ומציאות לחוד. בנוסף, שלבי ההמשך לאחר מנאמה יידחו כנראה לעתיד מפני הבחירות החוזרות לכנסת בארץ, שקיומן בספטמבר אמור לתפוס את רוב הקשב של השותפים הישראלים. סביר גם להניח כי טראמפ לא יחפוץ לכפות על נתניהו מתווה מדיני שיכריח את ראש הממשלה להתגונן מפני תומכיו ושותפיו הקואליציוניים הניציים.
אם כן, סיכויי ההצלחה של תכנית "אורנים הגדול" ("עסקת המאה" בעגת הנשיא טראמפ) כמעט אפסיים, מאחר שבשני הצדדים אין כעת קונים לסחורה. הכישלון הצפוי במנאמה – כבר בצעד הראשון של תכנית טראמפ – עלול להחיש מספר תרחישים פסימיים, שאינם מיטיבים עם ישראל בטווח הרחוק.
אם וכאשר התכנית תיתקע או תיכשל, עלול הנשיא – בניסיון להגן על תדמית ה"מנצח" שהוא מטפח באדיקות – להצהיר שניסה כמיטב יכולתו לקדם את השלום בין ישראל לפלסטינים, אבל מעתה, הכדור יונח לפתחם של הצדדים הנצים. וכשהבחירות לנשיאות בנובמבר 2020 באופק, קל מאוד לראות כיצד טראמפ מחליט לאפסן את הניסיונות להשכין שלום בתקופה הנראית לעין.
טראמפ בעצרת באריזונה, ב-2018. תדמית המנצח חשובה לו מכל | Photo: Gage Skidmore (CC BY-SA 2.0)
משיכת ידיים אמריקאיות מהזירה תשרת ככל הנראה את המדרבנים לחד-צדדיות בקרב שתי האוכלוסיות המקומיות. צעד שכזה יחתור (אולי בכוונה תחילה של הממשל) תחת אלה החפצים בהסדר מדיני, ותעצים גורמים קיצוניים בישראל וברשות הפלסטינית, שמנהיגיהן יועמדו אז מול לחצים כבירים.
ברשות, שבה יגבר התסכול לגבהים חדשים, צפויים להתחזק הקולות הקוראים לחזרה לסכסוך המזוין מול ישראל, אשר – כך ייטען – "מבינה רק כוח". אך עוד לפני כן, הרשות עלולה להודיע על הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל – צעד שמעטים בישראל מעוניינים בו. בישראל, שותפים לקואליציית הימין (הבאה?) לא יהססו לדרוש, "בברכת הנשיא טראמפ", את מימוש חלומותיהם להחלת הריבונות על יישובים ישראליים ביהודה ושומרון. לא יחסר כאן חומר נפץ.
לבסוף, סכנה נוספת מכישלון התכנית היא האפשרות שנשיא נקמני ואימפולסיבי יוציא את כעסו גם על ישראל בעקבות טרפוד מאמציו הדיפלומטיים. כתף נשיאותית קרה עלולה לזרוק את ירושלים מתחת לגלגלי האוטובוס אם היא תצפה לגיבוי אמריקאי למהלכיה המדיניים, הצבאיים ואף המסחריים בעולם.
סימפטום לבעיה רחבה יותר
הסדנה הכלכלית השבוע מייצגת במידה רבה את החשש שהיחסים החמים עם ממשל טראמפ עלולים להתגלות כמשענת קנה רצוץ. צעדי הנשיא בזירה הישראלית-פלסטינית קוצרים אמנם שבחים בישראל – סקר של מכון פיו מאוקטובר אשתקד[8] מצא כי 82% מהיהודים בישראל סומכים על מדיניות החוץ שלו – אך אין להסיק מכך כי הם מסייעים חד-משמעית לאינטרס הישראלי.
העם בישראל התמלא גאווה מהכרת ארה"ב בזכויותיו על ירושלים והגולן, אבל למעשה דבר לא השתנה לטובתו בעקבותיה. באותו אופן, טענתי בזמנו[9] כי המרוויחים העיקריים מהעתקת שגרירויות לעיר הקודש יהיו דווקא דיפלומטים זרים, שלא יצטרכו עוד לכתת רגליהם מתל אביב כדי להיפגש עם אנשי ממסד ישראלים. ואכן, בניגוד לתקוות, המעבר האמריקאי לא הצית את דמיונן של מדינות נוספות מלבד גואטמלה, ורובן משאירות את נציגויותיהן באזור השפלה. פרגוואי, שהעתיקה את השגרירות שלה לירושלים במאי אשתקד, התחרטה כעבור ארבעה חודשים בלבד והחזירה אותה לתל אביב עם חילופי השלטון באסונסיון.
סוגיית אונר"א המורכבת נותרה לאורך שנים ללא הכרעה, גם מפאת חילוקי דעות עזים בישראל באשר לדרך הטיפול המועדפת. יש הטוענים מחד גיסא, ובמידה רבה של צדק, כי שלוחות הסוכנות מטפחות את השנאה לישראל וליהודים ואף משמרות את בעיית הפליטים – אחת מאבני היסוד בכל פתרון עתידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאידך גיסא, יש הסוברים – גם בקרב גופי הביטחון בישראל – כי סגירת אונר"א עלולה להביא לקריסת הרשות הפלסטינית. מציאות שכזו תותיר את ישראל כספק השירותים האזרחיים העיקרי עבור הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה. לא בטוח אם ארה"ב, בסגירת ברז המזומנים, סייעה לישראל בכך אם לאו.
דיבורים תקיפים של ממשל טראמפ נגד איראן וסוריה לא יפצו על הסגת הכוחות האמריקאיים מהמזרח התיכון – צעד שמעצים את השפעת מוסקבה וטהראן
הדילמות אינן פוסחות על שאר הזירות. נסיגת טראמפ מעסקת הגרעין עם איראן פתחה תיבת פנדורה, שלא תיסגר עד שיימצא איזון חדש בין הצדדים בדמות הסכם מחודש – או עד כניעתה של אחד מהם. ממשלת ישראל היללה אמנם את נחישותו של הנשיא, אך מקורות מודיעיניים ומדיניים ישראלים נזדעקו[10] מפני הסכנה שארה"ב עוד תגרור את ישראל למלחמה עקובה מדם מול חיזבאללה. מכל מקום, על פי דיווחי[11] הסוכנות לאנרגיה אטומית (סבא"א), איראן מעשירה כיום אורניום ברמות גבוהות יותר מאשר לפני נסיגת ארה"ב מההסכם. לאור זאת, לא ניתן לקבוע בוודאות כי הנסיגה מההסכם שיפרה את מצבה הביטחוני או המדיני של ישראל.
בסוריה, התקיפה באפריל 2017 וזו שהתרחשה כעבור שנה היו בבחינת סטייה חריגה מהמדיניות האמריקאית של נסיגה הדרגתית ממעורבות במזרח התיכון. טראמפ ממשיך למעשה את מדיניות קודמו, ברק אובמה. הנסיגה הצפויה מאזור אל-תנף שבגבול סוריה-עיראק – שבגינה, בין היתר, התפטר[12] שר ההגנה ג'יימס מאטיס – היא הצעד האחרון והדרמטי שבה. גם הצהרתו[13] של טראמפ על פיה "אנחנו נותנים לישראל 4.5 מיליארד דולר כל שנה... והם עושים עבודה טובה למען עצמם", עוררה בישראל חשש כי ארה"ב מתכוונת לנטוש את הזירה. דיבורים תקיפים של וושינגטון נגד איראן, סוריה ומשטרים סוררים נוספים לא יפצו על הסגת כוחותיה מהאזור – צעד שמעצים דווקא את השפעת מוסקבה וטהראן על הנעשה בו.
היום שאחרי טראמפ
איום אסטרטגי מקביל ואקוטי קשור לטבעם של החיים הפוליטיים בארה"ב. הנשיא טראמפ, שהוא גורם מפלג בשיח האמריקאי, לא יישב על כסאו לעד. ההיגיון מכתיב כי השלטון ימשיך להחליף ידיים וכי המפלגה הדמוקרטית תחזור לכבוש לא רק את גבעת הקפיטול (היא אוחזת ברוב מוצק בבית הנבחרים מאז נובמבר האחרון), אלא גם את הבית הלבן.
הזדהותה המוחלטת של ישראל עם הנשיא הנוכחי ועם המפלגה הרפובליקאית שורפת גשרים קריטיים לידידים דמוקרטים. השתתפות במשחק סכום-אפס הזה הוא בעוכריה של ישראל. נכון הוא שצומחים קיני התנגדות משמעותיים לישראל בקרב האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, אבל לישראל אין את הלוקסוס לוותר על אהדתה; התמיכה הדו-מפלגתית (bipartisanship) היא זו שמבטיחה את המשך הסיוע המדיני, הביטחוני והכלכלי של הקונגרס בישראל (למזלה, המצב שם לא אבוד).
מן הראוי שגורמים רשמיים בישראל ייזהרו בלשונם ולא יתרמו בדבריהם לריחוק בינה לבין ארה"ב הפרוגרסיבית. אסור למדינה להיקלע למאבקים הפנימיים של החברה האמריקאית. ניתן להודות לנשיא ולממשל על חברותם מבלי להשמיץ את היריבים שלהם.
לסיפור הזה יש גם פן יהודי מובהק. היהודים בארה"ב מהווים את פלח האוכלוסייה הביקורתי ביותר כלפי טראמפ; בבחירות אמצע הקדנציה האחרונות, שנערכו בנובמבר 2018, ניתנו 79% מקולות היהודים למועמדים דמורקטים.[14] על פי סקר[15] של ה-Jewish Electorate Institute הבלתי-מפלגתי, יהדות ארה"ב אינה מתרשמת במיוחד מפעילות הנשיא למען ישראל ובכלל, מתנגדת למדיניות הפנים שלו – המשפיעה עליה באופן ישיר יותר. היא גם ניצבת מול גל אנטישמיות גואה, שרבים מקרבה (על פי אותו הסקר) מאשימים את טראמפ בהשלמה – או אף גרוע יותר – עם מופעיה. אנטישמיים קיימים אמנם בשמאל ובימין גם יחד, אך האחרון מתבלט כביתם האידיאולוגי של התוקפים האלימים.
מבדיחותיו של טראמפ הלא-מוצלחות על כסף יהודי במערכת הבחירות, דרך התייחסותו האמביוולנטית לצעדת הניאו-נאצים בשרלוטסוויל באוגוסט 2017 ועד לפיגועים הנפשעים נגד מתפללים בפיטסבורג אשתקד ובפאווי והשנה, הקהילות היהודיות חרדות לשלומן בארה"ב המשוסעת. מדינת ישראל רשאית כמובן להתעלם מנטיות לבם של יהודי התפוצות, אך האדישות עשויה לגבות ממנה מחיר יקר – גם בנטישת חזון ההנהגה של העם היהודי וגם, אינסטרומנטלית, באובדן התמיכה שהקהילות העניקו לישראל במשך כל שנות קיומה.
טעות לחשוב שסדר היום של חברי ישראל הלא-יהודים חופף לחלוטין את זה שלה. הקהילה האוונגליסטית, למשל, שנחשבת תומכת נלהבת של ישראל, אינה מונוליתית ויש לה דינמיקה פנימית משלה
ישראל מתברכת גם בחברים אמריקאים שאינם יהודים, אך זו תהיה טעות לחשוב שסדר יומם חופף לחלוטין את זה הישראלי. לקהילה האוונגליסטית, למשל, שנחשבת כתומכת נלהבת במדינת ישראל, דינמיקה פנימית משלה. היא איננה מונוליתית ודור העתיד שלה עדיין מברר את עמדתו כלפי ישראל. ההנחה שתמיכת האוונגליסטים מובטחת לישראל מסיבות תאולוגיות עשויה להתגלות כאשליה, על רקע הדיון המתפתח בקרב צעיריה בשאלת ההתאמה בין עקרונותיהם לבין האהדה למדינת ישראל בעת הזאת.
דווח באחרונה על כנסייה בפלורידה שדחתה[16] עצרת מקומית בעד ישראל מפני שדיפלומטים ישראלים השתתפו במצעד גאווה. הנשיא טראמפ העיד לאחר העברת השגרירות לירושלים כי "קיבל יותר שיחות הודיה מאוונגליסטים" – שהם מצביעיו העיקריים – מאשר מיהודים. נשאלת השאלה כיצד טראמפ, שנודע בהפכפכותו, יגיב אם יווצר פער בין מצביעיו הנוצרים האדוקים לבין ישראל.
ספינת שוטים
נדמה כי חלקים מממשלת ישראל משיגים את טראמפ כמעין "אידיוט שימושי", אבל מוטב שישקלו את האפשרות שדווקא הוא שמשתמש בישראל לצרכיו הפוליטיים. המחוות הסמליות שלו, אשר מרצות את תומכיו האמריקאים, אינן מניבות לירושלים תמורה מדינית מדידה. עם זאת, הן מעלות את המתיחות במזרח התיכון הנפיץ גם ככה, בד בבד שישראל מהמרת על טיב יחסיה העתידיים עם ארה"ב.
הנשיא ה-45 נוהג בעולם ככל שעולה על רוחו ובמגמה מוצהרת "לשים את אמריקה במקום הראשון". יעד זה אינו בהכרח מתחשב בישראל ובנסיבות מסוימות אף יכול לאלץ את הממשל לתפוס מרחק ממנה. טראמפ לא מצמץ לפני שחשף[17] מידע מודיעיני ישראלי חשאי בפני הרוסים ב-2017, והוכיח בכך שאינו חושש להעדיף אינטרסים מתחרים על פני אלה הישראליים.
במקביל, הסגידה לכאורה לטראמפ עשויה לגבות מחירים עתידיים כבדים מישראל ביום שאחד מיריביו הפוליטיים יחליף – או תחליף – אותו בחדר הסגלגל. כאשר דבר זה יתרחש, קברניטי המדינה בוודאי יתהו מי כאן היו השוטים.
הערות
[12] https://www.npr.org/2018/12/20/623246756/defense-secretary-mattis-to-retire-in-february-trump-says
[14] https://www.pewresearch.org/fact-tank/2018/11/07/how-religious-groups-voted-in-the-midterm-elections/
שלום ליפנר הוא עמית בכיר במועצה האטלנטית בוושינגטון. הוא מילא רצף תפקידים במשרד ראש הממשלה בתחומי מדינות החוץ, התפוצות והתקשורת, בין השנים 2016-1990. בטוויטר: ShalomLipner@