מתנגדי יוזמת השלום של הממשל האמריקאי דוחים אותה בטענה שהיא אינה עוסקת בסוגיות הפוליטיות הדחופות ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אולם הסדנה הכלכלית שנערכה ביוני בבחריין לא כונסה כדי להציג פתרון פוליטי, אלא להעלות לדיון כיווני מחשבה חדשים שאולי יניבו פרי בעתיד. לאור דעיכת העניין בסוגיה הפלסטינית במזרח התיכון, התעקשותם לסרב לכל הצעה של ממשל טראמפ עלולה להותיר אותם קירחים מכאן ומכאן
בניין מרכז הסחר העולמי במנאמה | Photo: Allan Donque/Flickr (CC BY 2.0)
הלבנה הראשונה בתוכנית השלום של ממשל טראמפ במזרח התיכון, שכותרתה "שלום לשגשוג" (Peace to Prosperity), הונחה בסוף חודש יוני במנאמה בירת בחריין. כצפוי, הסדנה הכלכלית שארגנה ארה"ב עוררה תגובות פבלוביות ושפע של דעות, הערות, טורי דעה, ציוצים, מסיבות עיתונאים וכמה הפגנות. ואכן, קיימות סיבות רבות להתנגד ליוזמת טראמפ, לזלזל בה, או להיות ציניים לגביה. מרבית מתנגדי התוכנית יעצו לפלסטינים לדחות אותה, בעיקר משום שהיא אינה עוסקת בסוגיות הדחופות ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל מבקרי התוכנית מפספסים את העיקר: חלק זה של תכנית השלום אינו מתחמק מאותם נושאים המכונים בדרך כלל ״סוגיות הליבה״ (גבולות, ירושלים, פליטים וסידורי ביטחון); הוא פשוט מכשיר את הקרקע לדיון בר סיכוי בהן בעתיד. מתכנני הוועידה רואים בה צעד ראשון בדרך לייסוד מדינה פלסטינית ברת קיימא ומשגשגת. בתקופה שבה הסוגיה הפלסטינית נדחקת לשולי סדר העדיפויות האסטרטגי במזרח התיכון, טוב יעשו הפלסטינים אם יאמצו – אף אם באיחור – את המתווה שהניחה הסדנה הכלכלית, אשר טומנת בחובה את הסיכוי הגדול ביותר למימוש השאיפות הלאומיות שלהם. הסדנה הכלכלית במנאמה היתה בו זמנית הצהרת כוונות ובדיקת היתכנות. חרף התנגדותם של גורמים רבים, היא הצליחה לכנס סביב שולחן הדיונים נציגים בכירים ובדרגי ביניים ממדינות רבות – ובכך העבירה למתנגדים מסר על עוצמת המהלך והנחישות של מארגניו. בה בעת, היה זה גם ניסיון להשתמש בדיפלומטיה כלכלית כדי להניח את הבסיס לתוכנית פוליטית רחבה יותר. חלק ממבקריה של יוזמת טראמפ טוענים כי אין בה למעשה שום דבר חדש. במובן מסוים, היא מזכירה את ניסיונותיו (הכושלים) של ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד להניח את אבני הפינה להקמת מדינה פלסטינית, על ידי חיזוק המוסדות הלאומיים ומאבק בשחיתות. אך בעוד פיאד ניסה לשנות מבפנים, יוזמת טראמפ מקדמת תהליך שמונע על ידי כוחות חיצוניים. מדוע דווקא גישה זו עשויה להצליח? סיבה אחת היא שחרף החזית המאוחדת שהציגו נגדה הפלסטינים בשלב זה, היוזמה מקבלת גיבוי רשמי ממדינות חשובות באזורנו. מניע אחד לתמיכה זו (אף אם היא מהוססת) הוא שינוי במפת האינטרסים האזורית: האיום הנשקף למדינות המזרח התיכון מאיראן הצליח ליצור שותפות אינטרסים בין ישראל לרבות ממדינות ערב באזור. ובניגוד לעבר, האיום האיראני המשותף גובר בחשיבותו ובדחיפותו על הצורך המסורתי שלהן להחרים את ישראל לטובת הסוגיה הפלסטינית.
הרכבת עוזבת את התחנה
השיח סביב תהליך השלום נוהג להתמקד ברכיבים הפוליטיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסכמי אוסלו הגדירו באופן ברור את סוגיות הליבה שלו, כאמור לעיל. הקושי הרב ביישום ההסכמים ובהתקדמות לקראת פתרון כולל חשף את המחלוקות העומדות ביסוד הסוגיות הללו: מאבק על נרטיבים היסטוריים, "צדק", כבוד לאומי ואמון (או היעדרו). נושאים אלה מושכים את מרב תשומת הלב בדיון, אך למעשה כל יוזמת שלום משמעותית מאז אוסלו כוללת גם רכיב כלכלי לצד הפוליטי. עד כה, הנחת העבודה הייתה שהרכיב הכלכלי חייב לבוא לאחר פתרון הסוגיה הפוליטית. אך האם זהו כורח המציאות? הפלסטינים נוהגים לעיתים קרובות להצדיק את התעקשותם על גישה זו בחוסר האמון שלהם בצד הישראלי. לדבריהם, אם ישראל תקדם תחילה ובהצלחה גישה כלכלית ותגיע לנורמליזציה עם העולם הערבי, לא יישאר לה שום תמריץ לטפל בסוגיות הליבה של הסכסוך, קל וחומר לנקוט בוויתורים פוליטיים מרחיקי לכת כלפי הפלסטינים.
ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון מערערות על הדוֹגמה הפלסטינית, לפיה העולם הערבי לא יחל בנורמליזציה עם ישראל כל עוד זו אינה נעתרת לדרישותיהם
הבעיה עם הטענה הזו היא שבמידה רבה אבד עליה הכלח: התהליך שהפלסטינים חוששים ממנו כבר מתרחש בימים אלה, ללא קשר לעמדתם כלפי יוזמת טראמפ. ניתן לפיכך לטעון שאם ברצונם להשאיר את הסוגיה הפוליטית רלוונטית ובמרכז השיח, עדיף להם לקפוץ על העגלה ולא להישאר מאחור. ב-15 השנים האחרונות שינו שלוש התפתחויות גיאופוליטיות את המזרח התיכון. ראשית, האירועים שקרו בעקבות "האביב הערבי" הפריכו את הטענה המקובלת שבבסיס כל הסכסוכים במזרח התיכון ניצב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שנית, מדיניות החוץ השאפתנית של איראן מעוררת דאגה כה עמוקה באזור, עד שהיא מצליחה להאפיל על יריבויות היסטוריות. כך לדוגמה, כמה מנסיכויות המפרץ כבר מנהלות מגעים רשמיים למחצה עם ישראל בשאלת ההתמודדות עם האיום האיראני. שלישית, השאיפה בעולם הערבי לשגשוג כלכלי, לצד הרחבת הגישה של אזרחיו לידע ומידע, עוררו עניין חדש בישראל ובמה שיש לה להציע לאזור, ודחייה של הנרטיב לפיו קיום קשרים כלשהם עם ישראל הוא מוקצה מעיקרו. אפשר לציין, למשל, את הרנסנס שחל בשנים האחרונות בתיירות הישראלית למרוקו, שם – בניגוד לירדן ומצרים – דווקא המגע בין התיירים לאזרחים המקומיים פותח אפיק חדש לקידום היחסים בין המדינות. כל אחת מההתפתחויות הללו, והשפעתן המצטברת, מאיימת על הדוֹגמה הפלסטינית, הגורסת כי העולם הערבי לא יחל בנורמליזציה עם ישראל כל עוד זו אינה נעתרת לדרישות הפוליטיות הפלסטיניות. על רקע זה, אפשר לשאול אותם ישירות: מה בעצם יש לכם להפסיד אם תאמצו את תכנית טראמפ? ראשית, לא נקבע עדיין לוח זמנים ליישום הרכיב הכלכלי. שנית, נציגי מדינות ערב בסדנה נותרו מחויבים לשאיפה הפלסטינית לפתרון פוליטי. הם פשוט מאמינים ששני הרכיבים בתוכנית קשורים זה בזה, וכי הסיכוי להשגת הסדר מדיני גבוה יותר אם תחול גם התקדמות בחזית הכלכלית. לדוגמה, אחד הפתרונות שנידונו במנאמה לסוגיה (הפוליטית) של הבטחת רצף טריטוריאלי למדינה הפלסטינית העתידית הוא הקמת מסדרון קרקעי, שיחבר בין הגדה המערבית לרצועת עזה. עם זאת, פתרון זה זקוק למשקיעים ולתמיכה פוליטית אזורית, ולא פחות חשוב מכך – להסכם מדיני בין ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס.
עיתונאי התאגיד גילי כהן ומואב ורדי מראיינים את שר החוץ של בחריין, במהלך הסדנה הכלכלית. תחילתה של נורמליזציה? | מקור: יוטיוב
למרות הפוטנציאל של יוזמת טראמפ שהוצגה במנאמה, שלושה גורמים עיקריים עשויים לבלום או לעכב את התקדמותה. ראשית, היוזמה זקוקה לתמיכה משמעותית מצד העולם הערבי, האיחוד האירופי ומעצמות אזוריות וגלובליות נוספות. המצב כיום רחוק מאוד מכך: מדינות מוסלמיות כמו מרוקו וירדן שלחו למנאמה, בחוסר רצון מובהק, רק נציגים בדרג בינוני; האיחוד האירופי שיגר רק משקיפים מטעמו; ורוסיה וסין אפילו לא טרחו להשתתף בסדנה. שנית, על ממשלת ישראל להפנים את המסר הברור ששיגרו לעברה מדינות ערב שהשתתפו בסדנה: אם ההתקדמות הכלכלית לא תלווה במאמץ משמעותי לאתחל את המסלול הפוליטי של פתרון הסכסוך, מאמציה לנורמליזציה ייתקלו עד מהרה בתקרת זכוכית. עד כה, אין סימנים לכך שממשלת ישראל – זו הנוכחית, וככל הנראה גם זו הבאה – מוכנה או מסוגלת להתקדם בנושא.
שלישית, האדישות הגוברת בקרב ההנהגה הערבית לסוגיה הפלסטינית עומדת בניגוד חד למחויבות הברורה כלפיה בדעת הקהל הערבית. ואכן, בעוד שהרעיון לנרמל את היחסים עם ישראל כבר אינו נחשב טאבו במדינות מפתח כמו מרוקו ונסיכויות המפרץ, רובם הגדול של האזרחים במדינות ערב עומד לצד הפלסטינים. מסיבה זו, כל התקדמות שתושג ללא שיתוף הפלסטינים ובהסכמתם לא תהיה מקובלת על הציבור הערבי.
קוסובו כמודל למדינה פלסטינית?
אף שתהליך אוסלו כשל בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא הצליח לגבש חזון שתומכי השלום חלקו ב-25 השנים האחרונות: שתי מדינות לשני עמים. יוזמת השלום של ממשל טראמפ מבקשת לחשוב מחדש על הסדר שבו התוכנית הזו תצא לפועל – ביסוס מדינה דה-פקטו לפני הצהרה על קיומה דה-יורה. ואף על פי שפתרון שתי המדינות של אוסלו נתון זה זמן רב תחת ביקורת חריפה וטענות על כך שהפך ללא רלוונטי, הוא עדיין זוכה לתמיכה הבינלאומית הרחבה ביותר בדיונים על סיום הסכסוך. ההתמקדות בפן הכלכלי בסדנת מנאמה מאפשרת לנו להסתכל על מתווה אפשרי להקמת המדינה הפלסטינית העתידית שנוסה בעבר בהצלחה - קוסובו, שהכריזה על עצמאותה מסרביה ב-2008. אף שנסיבות ההכרזה היו שנויות במחלוקת בעתו, כיום יותר ממחצית ממדינות העולם מכירות ברפובליקה.
מטרת פסגת בחריין הייתה ליצור תמריצים כלכליים ולגייס שחקנים אחרים שיצטרפו לחזון הכלכלי שלה לאזור. הסדנה הכלכלית עסקה בעיקר בקיום בחירות ובשיקום כלכלי וחברתי- בדומה לנעשה בקוסובו שלאחר המלחמה ב-1999. מעורבות הבנק העולמי בקוסובו, למשל, התמקדה בשלושה תחומים: הגשת סיוע תקציבי עד להתייצבות הכלכלה המקומית; יצירת מקומות עבודה וצמצום העוני; וסיוע בשיקום תשתיות. מלאכת תיאום המאמצים הוטלה על המדינות התורמות, אף שהאינטרסים שלהן לא תמיד היו מסונכרנים.
אם סרבים נוצרים ואלבנים מוסלמים מצליחים איכשהו להתקיים באותה יחידה פוליטית, ניתן לצפות מחמאס ופתח – החולקות לאום ודת – להתגבר על המחלוקות ביניהן
אך חשוב מכל, שיקומה של קוסובו נתפש בשעתו כחלק מתהליך של שיקום אזורי, וקוסובו הייתה צריכה להסתגל בהתאם. אחד האתגרים העיקריים, למשל, היה למצוא דרך שבה שני עמים יריבים יוכלו להתקיים זה לצד זה. ואם סרבים (נוצרים אורתודוכסים) ואלבנים (מוסלמים) מצליחים פחות או יותר להסתדר באותה יחידה פוליטית אחרי מלחמה קשה, לא מופרך לצפות משתי סיעות פוליטיות יריבות – חמאס ופתח, החולקות גם לאום וגם דת – להתגבר על המחלוקות העמוקות ביניהן.
ואף על פי כן, נוע תנוע
קל לתייג את ועידת בחריין ככישלון עקב ההתעקשות הפלסטינית להתנגד לה, אולם הצעדים שהוכרזו וההצהרות הפומביות שיצאו ממנה הן בעלות משמעות באזור שבו סמליות נושאת משקל רב. תהליכים הדורשים משני צדדים להתגבר על מאה שנות איבה וחוסר אמון לוקחים זמן, וכל צעד קטן עשוי להאיץ את הבא אחריו.
כדי שהניסיון החדש לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני יצליח, נדרשת מחויבות אמיתית מצד כל הצדדים. הפלסטינים עשויים להתמיד בסרבנותם, אך ייתכן שהגיע הזמן שיבינו שהערך של אסטרטגיית הצוּמוּד (ערבית, "עמידה איתנה") המסורתית שלהם הולך ופוחת בימינו. בהתחשב בתמורות האסטרטגיות בסדר האזורי והעולמי, היעדר אלטרנטיבות קורצות, השינוי הקרוב והבלתי נמנע בהנהגת הרשות הפלסטינית והסכסוך העמוק בין פתח לחמאס, דבקות במדיניות של "הכל או כלום" טומנת בחובה סכנות לא מבוטלות בעבורם. ישראל, מצידה, חייבת להפגין מחויבות אמיתית ליוזמה הדיפלומטית-כלכלית ולמלא את אחריותה לסייע לצמיחת הכלכלה הפלסטינית. עליה גם לזכור שבהיעדר מסלול בר קיימא לפתרון האפיק הפוליטי של הסכסוך, לא תושג כל נורמליזציה אמיתית עם שכנותיה הערביות. ולבסוף, לארה"ב ולשותפיה הערבים יש אחריות בינלאומית לשמור על הישגי מנאמה בחיים, גם אם שני הצדדים אינם לגמרי מחויבים אליה. הפוטנציאל האמיתי של ועידת בחריין טמון, אם כן, בהנעתם של מיקרו-אירועים והצגת רעיונות חדשים ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בהתחשב בכישלון כל הניסיונות בעבר, החזון המרענן שהציגה ראוי לכל הפחות לקבל הזדמנות להצליח.
לאה לנדמן היא ראש תחום "דיפלומטיה 2030" במכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה. היא בעלת חברה לייעוץ ותכנון אסטרטגי בתחומי מדיניות ציבורית, יחסים בינלאומיים וביטחון, ומגישה את התכנית "השגרירים" ב-i24News בצרפתית. בעלת תואר ראשון בהצטיינות בהיסטוריה ומדעי המדינה מאוניברסיטת תל-אביב ותואר שני ביחסים בינלאומיים מה-London School of Economics. (צילום: באדיבות המחברת)
ליצירת קשר: lea.landman@idc.ac.il