נהוג לחשוב שמדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים מנוהלים על ידי ממשלות, בעוד השלטון המקומי עוסק בסוגיות מקומיות. אולם ערים רבות בעולם מתמודדות עם בעיות גלובאליות – ובהדרגה מפתחות זהות גלובאלית משל עצמן. יותר ויותר ערים משתתפות ביוזמות בינלאומיות, מקיימות ביניהן קשרים ישירים ובונות גשרים היכן שהפוליטיקה הלאומית מתקשה. הגיעה העת שגם ערים ישראליות יצטרפו לגל החשוב הזה
לאחר שהוציא את ארצו מהסכם פריז להתמודדות עם שינויי האקלים ביוני 2017, הצהיר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי המהלך היווה צעד ראשון לשינוי סדרי העדיפויות של הממשל החדש, מדיניות המוכרת בפי כל כ- America First. טראמפ טען בלהט כי ההסכם העדיף אינטרסים בינלאומיים על האינטרס הכלכלי האמריקאי, והכריז בפני קהל תומכיו: "נבחרתי לייצג את אזרחי פיטסבורג, לא פריז!"[1]
בתגובה לנאום, הודיעו ראשי הערים של פיטסבורג ופריז במאמר דעה משותף ב"ניו יורק טיימס" על הקמת ברית אקלים עולמית ראשונה מסוגה בין 7,400 ערים ברחבי העולם. מטרתה, הסבירו, היא שימור המטרה העיקרית של הסכמי פריז על ידי התחייבות לצמצום פליטת מזהמים – גם אם הדבר עומד בניגוד למדיניות של ממשלתם. השניים הצהירו שצעדיהם נובעים מתחושת מחויבות מוסרית להגן על כל אזרחי העולם.[2]
קשה לחשוב על דוגמה הולמת יותר למה שכונה "הגלוקליזציה" (glocalization) של הפוליטיקה העולמית – התהליך שבו, בעולם שמקושר יותר ויותר, ניהול מדיניות ציבורית (ובינלאומית) קשוב בו זמנית ובאופן גובר לצרכים מקומיים ודרישות גלובליות.[3] על פי מדען המדינה בנג'מין ברבר, במאות ה-19 וה-20 אימצה הפוליטיקה המקומית סדר יום קרתני, בעוד הממשלה הלאומית אימצה ראייה רחבה וגלובאלית.
אחת הסיבות לעלייתן של הערים בזירה הבינלאומית היא הדמוגרפיה העולמית. לפני מאה שנה חיה כ-20 אחוז מאוכלוסיית העולם באזורים עירוניים; ב-2030 הנתון הזה יטפס ליותר מ-60 אחוז
אולם בימינו, התפקידים במידה מסויימת מתחילים להתהפך: השקפות עולם קוסמופוליטיות ומדיניות פרוגרסיבית המקדמת זכויות אדם, קליטת הגירה ודרכים להגנה על הסביבה, צומחות לרוב ברמה העירונית, בעוד הפוליטיקה העולמית נשטפת תחת גלי פופוליזם לאומי (לעיתים לאומני).[4] ראשי ערים וקואליציות של ממשלות מקומיות הפכו בעשורים האחרונים לשחקנים פוליטיים משמעותיים ברשתות ערים על-לאומיות (Transnational Municipal Networks – TMNs), שם הם עוסקים במגוון רחב של נושאים – קיימות, התגוננות מפני אסונות, בלימת התחממות גלובלית ואי-שוויון.
לישראל, כשחקנית טכנולוגית עולמית מובילה, יש הרבה מה להציע בזירה הזו לערים ברחבי העולם. יתרה מכך, התקשרויות ברמה התת-מדינתית יכולה לסייע לעתים קרובות בבניית גשרים לאזרחים במדינות זרות, היכן שממשלות לאומיות נכשלות. למרבה הצער, ישראל נעדרת כמעט לחלוטין מזירת רשתות הערים ומחמיצה בכך הזדמנויות פוליטיות, עסקיות ודיפלומטיות רבות.
דאגה גלובלית, השפעה מקומית
סיבה אחת לעלייתן של הערים בזירה הבינלאומית היא המציאות הדמוגרפית של ימינו. בצורה הפשוטה ביותר: לפני מאה שנה, כ-20 אחוז מאוכלוסיית העולם חיה באזורים עירוניים; כיום, למעלה ממחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת בהן, ובשנת 2030 הנתון הזה יטפס ליותר מ-60 אחוזים.[4] יתר על כן, מרחבים עירוניים שואבים אליהם לא רק בני אדם, אלא גם את עושרם: 80 אחוז מהתפוקה הכלכלית העולמית נוצרת על ידי ערים. נתון זה מעניק למטרופולינים מובילים כמו ניו יורק, לונדון, טוקיו וסינגפור – שחלקן בעלות כלכלות הגדולות יותר מאלה של כמה ממדינות ה-20G – יתרון עצום בניהול ענייני העולם.[5]
אך ערים אינן רק מוקדי הפעילות העיקריים של הכלכלה הגלובלית, אלא גם אלה שחוות את השלכותיה בצורה החריפה ביותר. הגירה בינלאומית ומשברי פליטים שנמצאים במגמת עלייה, וכמוהם גם תהליך העיור המואץ שעובר על העולם המתפתח והתרחבותן של שכונות העוני במגה-ערים, הופכים תכנון עירוני חכם לצו השעה הלאומי והבינלאומי.[6]
סיבה נוספת לעליית כוחן של הערים היא שבמטרופולינים הגדולים גרים באופן יחסי יותר תושבים ליברלים ופרוגרסיביים. אם מדינתם תאמץ עמדות פופוליסטיות לאומניות ותרחיק עצמה מיוזמות בינלאומיות, התושבים יכולים לקדם את המעורבות של עירם בנושא. מדיניות מטרופולינית פרוגרסיבית שכזו חודרת יותר ויותר גם לתחום הבינלאומי. כך לדוגמה, הכריזו על עצמן מאות ערים בארה"ב כ"ערי מקלט" (sanctuary cities) וחוקקו חוקים עירוניים שמסכלים את ניסיונות גירוש המהגרים שמבצעות הרשויות הפדרליות.[7] בפולין, נזף ראש העיר הליברלי החדש של ורשה בממשלת הימין בכך שהכריז על הפיכת הבירה ל"מקלט ללהט"בים".[8]
ערים הן הקורבנות העיקריים של התחממות כדור הארץ והיעד העיקרי של גלי הגירה, ולכן יש להן מוטיבציה גבוהה להיות כוח דוחף בהתמודדות עם אתגרים כאלה
פגיעה סביבתית היא מקור משמעותי נוסף לדאגה עבור ערים ברחבי העולם: מרכזים עירוניים אחראיים ל-70 אחוז מפליטות גזי החממה, והם גם מתמודדים עם הסיכונים הגדולים ביותר אם יתרחש אסון סביבתי. מרבית ערי המטרופולין בעולם בנויות על קו החוף ולכן חשופות יותר מכל לתופעות כמו עליית מפלס האוקיינוסים, גלי צונאמי וסערות הוריקן.[9] מכיוון שערים הן הקורבנות העיקריים של התחממות כדור הארץ והיעדים העיקריים של גלי הגירה, יש להן מוטיבציה גבוהה להיות כוח דוחף ומבצע בהתמודדות עם אתגרים שכאלה.
בשורה התחתונה, המגמות הדמוגרפיות והכלכליות בעולם פועלות לטובת הנהגות הערים. מספר אנליסטים כבר חזו שככל שמספר היוזמות העירוניות יגדל והן תתבססנה בפוליטיקה העולמית, יגבר הלחץ להעניק לגופי השלטון המקומי משקל רב יותר בתכנון וביצוע יוזמות בינלאומיות.[10]
עלייתן והשפעתן של רשתות ערים על-לאומיות
מספרן של רשתות ערים על-לאומיות צמח פי ארבעה מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, וכיום פועלות יותר מ-200 רשתות ברחבי העולם.[11] חלקן, כמו קבוצת מנהיגות האקלים (C40), איחוד ערים וממשלות מקומיות (UCLG) וממשלות מקומיות לקיימות (ICLEI), מתאמות בין אלפי ערים ברחבי העולם. לרשות הרשתות הללו עומדות יכולות משמעותיות בהגדרת יעדים וכוחות משימה ובבקרה עליהם, כמו גם מנגנונים לשידול שחקנים בינלאומיים אחרים, כמו האו"ם או ממשלות לאומיות.
רשתות ערים עוקפות לעתים קרובות את דרג מדינות הלאום באמצעות יצירת שיתופי פעולה עם ארגונים בינלאומיים, ארגונים לא ממשלתיים (NGOs), גופי פילנתרופיה והמגזר הפרטי. המנטרה של ראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג, "מדינות מדברות, ערים פועלות", מייצגת סוג חדש זה של יחסים בינלאומיים, המדגישים למידה מעשית, העברת מדיניות ופתרון בעיות טכנוקרטיות על פני משאים ומתנים מסורבלים בין ממשלות של מדינות.
רשתות ערים על-לאומיות צפויות להשפיע רבות על הפוליטיקה העולמית בעתיד הקרב. עם זאת, לא מדובר במשחק סכום אפס או קריאת תגר על כוחה של המדינה. המערכת הבינלאומית ממשיכה להיות מבוססת על מדינות-לאום, שבהן רואה האו"ם והאמנות הבינלאומיות השונות כמי שמכתיבות את המשפט הבינלאומי. עם זאת, הייעוץ והשתדלנות של רשתות עירוניות בפעילות גופי האו"ם פירושן שקולן של ממשלות מקומיות בא לידי ביטוי באופן גובר בניסוח וקידום אותם חוקים. כך לדוגמה, ה-UCLG ממלאת תפקיד מפתח כמנגנון מייעץ במשא ומתן בנושא קיימות בת-קיימא 2030 ו-Habitat III שלו.[12]
על אף החיכוך שעצמאותן של הערים עלול ליצור עם ממשלות לאומיות מסוימות, רשתות עירוניות משפרות למעשה את מעמדן הבינלאומי של מדינות. כמוסדות "היברידיים" המשלבים שחקנים ציבוריים ופרטיים, רשתות עירוניות מקדמות את המגזרים הטכנולוגיים, התעשייתיים והפיננסיים של המדינות. זאת, באמצעות שותפויות גלובליות פרטיות-ציבוריות, שיפור איכות החיים של ערי הדגל שלהן כדי למשוך הון וגם כישרון, או הפגנת עוצמה רכה באמצעות מיתוג עירוני חכם.
תעלות מים מוצפות בג'קרטה בירת אינדונזיה. העיר ששוקעת הכי מהר בעולם, מתקשה להיערך לעליית מפלס הימים | Photo: World Bank Photo Collection/Flickr - Photo by Farhana Asnap/World Bank (CC BY-NC-ND 2.0)
רשתות עירוניות הן ספקיות שירותים גלובליות, המציעות לחברים בהן פלטפורמות כמו דפי אינטרנט, כנסים וסדנאות. אלו משמשים את הגופים החברים כדי להציג בפני משקיעים, מומחים וקובעי מדיניות גלובליים את הפרופילים העסקיים שלהם, פרקטיקות מוכחות שניתן לייצא וסיפורי הצלחה שצברו. לדוגמה, הקונגרס העולמי של ה-UCLG הוא פלטפורמה נוחה לאיתור ושכנוע שותפים חדשים פוטנציאליים, שכן ארגונים לא-ממשלתיים רבים, רשתות עירוניות, ארגוני האו"ם וחברות שולחים נציגים לכנס השנתי של הרשת.
בנוסף, רשתות עירוניות מספקות כלים וייעוץ לממשלות מקומיות, כגון תכנון והתאמת חבילות פעולה, הצעת מומחים לפיקוח ויישום מדיניות שהוכחה כמוצלחת, ואיסוף וניהול נתונים ומידע. דוגמה בולטת היא “World Observatory of Sub National Government Finance and Investment” של ה-OECD, שפועלת בשיתוף רשת ה-UCLG. זהו מאגר נתונים שיתופי בעל קוד פתוח, המאגד מידע על רגולציית מימון ואפיקי השקעה בערים ובאזורים ביותר מ-120 מדינות.
רשתות ערים מהוות במה שבמקביל לצמיחה בהשפעתן הבינלאומית, מתקיימת בהן תחרות רבה בין הערים. ערים חזקות, עשירות, מתקדמות טכנולוגית ו/או בעלות יתרונות בולטים אחרים צוברות כוח והשפעה רבים ברשתות הללו. אך גם ערים שאינן חולשות על הון עצום או מטרופולין בעל חשיבות בינלאומית מקבלות הזדמנות להשפיע על הזירה הבינלאומית — עליהן רק לבדל עצמן מהשאר ולהציג לעולם את היתרון היחסי שלהן. יחד עם השפעה גוברת, ערים שמצליחות לבלוט ברשתות הללו זוכות לחשיפה גלובלית ומגדילות את סיכוייהן למשוך השקעות זרות.
ישראל: עיירה בודדה על הגבעה
לישראל, שמתפארת בהיותה "אומת הסטארט-אפ", יש הרבה מה להציע למטרופולינים של העולם – מניהול משק מים חכם וטכנולוגיה חקלאית ל"קלינטק" וניידות עירונית. אכן, עוצמתו של האקוסיסטם הסביבתי בישראל צריך היה להפוך את הערים שלה למוקד עניין מרכזי עבור מדינות מפותחות ומתפתחות כאחד. הכישרון הישראלי בא באחרונה לידי ביטוי במרחב רשתות הערים, כאשר ארבע מתוך עשר הפיינליסטיות בפרס "C40 Women4Climate Challenge Tech" לשנת 2019 היו ישראליות.[13] הדגש שניתן ברשתות הללו על קיימות צריך לשמש ככלי מצוין בידי ישראל לקידום קשרים וטכנולוגיה ישראליים ברחבי העולם. הוא יכול גם להעצים את מעמדה בתוך גופי האו"ם, שם היא סובלת מהתנכלות ואפליה ארוכות שנים. אין זה מקרה שההחלטה הישראלית באו"ם שזכתה לתמיכה הרחבה ביותר – 124 קולות בעד ו-37 נמנעים – קשורה לשימוש בטכנולוגיה לפיתוח בר-קיימא.[14] אך על אף כל האמור לעיל, באופן פרדוקסלי, ישראל כמעט ואיננה מעורבת ברשתות ערים על-לאומיות. ערים ישראליות נותרות בחוץ אף שעל פי כל אמות המידה המודדות גופים עירוניים, ישראל היתה צריכה להיות אחת המדינות המרושתות ביותר—והמשפיעות ביותר ביחס לגודלן. תל אביב וירושלים, למשל, אינן חלק מהכינוס ראשי הערים היוקרתי (Covenant of Mayors), המתואמת על ידי C40, UCLG ו-ICLEI ומשמש מקום מפגש לראשי ערים מובילות בעולם לדון ביוזמות אקלים.
נציגים פלסטינים מחזיקים בשישה מושבים במועצה העולמית של ה-UCLG. היישוב הישראלי היחיד בעל מושב הוא להבים, עיירה עם פחות מ-7,000 תושבים
עמאן ודובאי דווקא חברות בקבוצת המנהיגות האקסקלוסיבית הזו. דובאי היא מושבה של ועדת ההיגוי של ה-C40 בדרום ומערב אסיה, המייצגת 11 מגה-ערים באזור. ארבע שנים בלבד אחרי שהצטרפה לארגון, דובאי כבר הספיקה לארח סדרה של אירועים גלובליים בפרופיל גבוה. עמאן קיימה סדנאות למידה עבור מיזם משותף של האו"ם וה-UCLG בנושא חדשנות בניהול הגירה ואיסוף נתונים, פרויקט ההגירה עיר-לעיר הים-תיכוני (Mediterranean City-to-City Migration Project, או MC2CM).
ערים ישראליות טרם אירחו יוזמות מנהיגות אזוריות או עולמיות דומות מטעם רשתות ערים בולטות. הרשת היחידה שבה ישראל זוכה לחשיפה מסוימת היא ה-C40, שם הצטרפה באחרונה תל אביב אל ה- City Solutions Program, שפועלת לקדם מדיניות קיימות. עם זאת, ישראל פועלת רק בשולי ה-UCLG ומנותקת מגוש המזרח התיכון בארגון.
תל אביב היא למעשה העיר הגדולה היחידה בישראל שלוקחת חלק ברשת ערים בינלאומית מובילה - ה-C40 - אך היא איננה שחקן מרכזי בה, וגם היא אינה מעורבת ביוזמות במזרח התיכון. יתר על כן, מלבד אירלנד, ישראל היא המדינה היחידה ב-OECD ללא נוכחות בממשלות מקומיות לקיימות (ICLEI) – רשת המאחדת אלפי ערים ברחבי העולם. לשם השוואה, שוודיה – הדומה לישראל מבחינה טכנולוגית ודמוגרפית – מיוצגת על ידי 12 ערים.
בזירה הבינלאומית, שבה באופן מסורתי ישראל התקשתה להשיג השפעה, דיפלומטיה ברמה העירונית והאזורית עשויה להוות במה נוחה לרקימת יחסים ובריתות חדשות. עיריות פלסטיניות מעורבות באופן פעיל בכמה מהרשתות הללו, ומצליחות במקרים רבים במקומות שבהם השלטון המרכזי של הפלסטינים נכשל. לדוגמה, עיריית ג'באליה שברצועת עזה הצטרפה ל-ICLEI; רמאללה מכהנת כיום כנשיאת הוועדה המזרח תיכונית ומערב אסיה של ה-UCLG בנושא ערים חכמות וניידות עירונית; הרשויות הפלסטיניות פועלות כנשיאות משותפות של כל אחת מוועדות ה-UCLG מלבד אחת; ונשיא איגוד הרשויות המקומיות הפלסטיניות (APLA) חבר בההנהלה שלה, יחד עם נשיא אזור אל-דניה בלבנון וראשי העיר של עמאן, טהראן, אנקרה ושלוש ערים טורקיות מרכזיות נוספות. בנוסף, נציגים פלסטינים מחזיקים בשישה מושבים במועצה העולמית של ה-UCLG – אחד מהם על ידי ראש העיר עזה. לעומת זאת, היישוב הישראלי היחיד בעל מושב היא להבים, עיירה עם פחות מ-7,000 תושבים.
להיכנס למטריקס
מדינת ישראל יכולה להרוויח רבות אם תשתמש בפלטפורמות עירוניות כדי למסד ערוצים דיפלומטיים לשחקנים שהססנים באופן מסורתי, כמו מדינות אפריקאיות או מוסלמיות וערביות מסוימות. זאת, על ידי הצעת פתרונות טכניים וטכנולוגיים למושלים מקומיים העומדים, למשל, בפני בעיות דיור וסביבה חמורות. זו דיפלומטיה פרקטית, שאינה מצריכה ביקורים מדיניים רגישים על ידי גורמים רשמיים בכירים כדי להוציאה לפועל. האופי הרב-צדדי של פלטפורמות מסוג זה עשוי לתרום להפגת המתחים הפוליטיים, או לכל הפחות להקל עליהם.
ערים באירופה פעילות ומקושרות במיוחד ברשתות הערים העל-לאומיות. עם החלשת ריבונות מדינת הלאום לאור האופי העל-לאומי של האיחוד האירופי, ערים ואזורים בעלי עוצמה כלכלית מרכזים בידיהם גם עוצמה פוליטית יוצאת דופן בבריסל. יותר מ-300 ממשלות אזוריות וערים מחזיקות כיום משרדים קבועים בבירה האירופית.
אפשרות אחת העומדת בפני ערים ישראליות היא למסד תפקיד של "דיפלומט עירוני" ולפתוח נציגות בבריסל – כפי שכבר עשו עיריות לונדון, המבורג, בודפשט וברצלונה
כשם שישראל הצליחה לחזק את שיתוף הפעולה עם אירופה ברמה האקדמית והביטחונית בשנים האחרונות, על עריה לחדור לאקו-סיסטם האירופי על ידי הצטרפות לדיונים שמתקיימים ברמת העיר והממשל המקומי. ישראל תוכל להשקיע לא רק ברשתות ערים שבסיסן באירופה, אלא גם יכולה לנסות להצטרף ליוזמות עירוניות שונות על ידי יצירת שותפויות עם מוסדות האיחוד עצמו. אפשרות נוספת היא ליצור תפקידים של "דיפלומט עירוני" ונספחים עירוניים עצמאיים על ידי פתיחת משרד בבריסל – כפי שכבר עשו עיריות לונדון, המבורג, בודפשט וברצלונה. תל אביב תהיה המועמדת הברורה ביותר לפיילוט מסוג זה.
לבסוף, מעורבות ברשתות ערים עשויה לפתוח את הדלת לתהליכים מדיניים משמעותיים יותר. במהלך המלחמה הקרה, פרויקט ערים תאומות חיבר ערים אירופיות משני צידי מסך הברזל וקירב ביניהן. כיום, "הברית העירונית לשלום במזרח התיכון" (MAP), רשת של עיריות ישראליות, פלסטיניות וממדינות נוספות, פועלת לבניית אמון בין ישראלים לפלסטינים החיים משני צדי הקו הירוק.[15] שיתוף ידע על ידי רשתות ערים ויישומו עשויים לשפר את חיי היומיום והתקשורת בין תושבי ערים ישראליות ופלסטיניות, ולהצליח היכן שהפוליטיקה ברמה המדינתית תקועה. ואף שפיתוח עירוני אינו יכול לפתור מחלוקות טריטוריאליות, הוא יכול לספק פתרונות ביניים משמעותיים ולהביא למעורבות בינלאומית מועילה.
הזדמנות שאסור לפספס
לא ניתן להפריז בפוטנציאל ההזדמנויות הדיפלומטיות שרשתות ערים יכולות להעניק למדינה טכנולוגית ובעלת חזון בינלאומי כמו ישראל. המאמצים הבודדים שנעשים כיום מפספסים את הפוטנציאל הנורמטיבי של מוסדות ערים שפועלות עבור ערים. לערים ישראליות ולחברות השותפות עמן יש פוטנציאל משמעותית, שכיום אינו ממומש, לטפס במעלה ההיררכיה של רשתות הערים המשפיעות ביותר. זאת, בעיקר מכיוון שהבולטות ברשתות אלה, שלא כמו במוסדות נוקשים יותר ומבוססי-מדינה של האו"ם, היא ברובה תלוית-ביצועים ומבוססת על אינטרסים. יתר על כן, מכיוון שרשתות הערים החשובות ביותר קשורות גם לכמה גופי או"ם, הן יכולות לשמש דרך עקיפה לשיפור מעמדה של ישראל בארגונים אלו.
חשוב לציין ש"יותר" אין בהכרח משמעותו "טוב יותר" ברשתות ערים, כיוון שלא כל רשתות הערים נולדו שוות. עולם הרשתות נמצא בשינוי מתמיד, כאשר מועצות ומושבים בקונגרסים העולמיים שלהם משתנים, ומדי יום מוקמים קונגלומרטים חדשים וקואליציות ציבוריות-פרטיות חדשות. ערים אמריקאיות משקיעות רבות ב-ICLEI וב-40C בעלת הראייה האטלנטית, אך הזניחו את ה-UCLG, שנשלטה בעבר על ידי אירופה. מצד שני, ערים אוסטרליות ועמן פריז הצטרפו ל-Citynet בחיפוש אחר הזדמנויות לשותפות, אף שהיא הייתה בעבר רשת אסייתית באופן בלעדי. אם כן, כדי לקדם את הדיפלומטיה העירונית הישראלית, יש לחקור באופן קפדני ולדון באריכות לפני הצטרפות לרשתות מסוימות והשקעה בפעילותה.
"אומת הסטארט-אפ" צריכה להיענות לאתגר ה"גלוקליזציה" - לא רק כדי שלא תישאר מאחור, אלא גם מכיוון שהיא יכולה וצריכה להוביל בו. על משרד החוץ הישראלי לשתף פעולה באופן הדוק עם ערים ישראליות כדי לחזות, לתכנן ולהתנסות בקשרים עם רשתות ערים על-לאומיות, ולשדל למוסדות פרטיים וציבוריים להיות קול בולט בזירה העירונית בעולם. אם יעדי הפיתוח בר-קיימא של האו"ם לשנת 2030 הם עתיד הכלכלה הגלובלית, הפוליטיקה שלהם תתרחש בערים.
הערות:
[1] נאום טראמפ:
[3] E. Swyngedouw, 1997. “Neither Global nor Local: ‘Glocalization’ and the Politics of Scale.” in: Spaces of Globalization: Reasserting the Power of the Local, edited by Kevin R. Cox. New York: Guilford, pp.137-166
[6] ibid
[8] https://www.economist.com/europe/2019/05/04/polands-ruling-party-confronts-the-lgbt-dictatorship
[10] ראו למשל:
M. Acuto, "Cities are Gaining Power in Global Politics – Can the UN Keep Up?", The Conversation, 14 September 2017; P. Khanna, Connectography: Mapping the Future of Global Civilization, London: Random House, 2016.
[11] E. Rapoport, M. Acuto, & L. Grcheva, Leading Cities: A Global Review of City Leadership, London: UCL Press, 2019.
[13] רשימת הפיינליסטיות:
[14] https://www.jpost.com/Israel-News/Israeli-sustainable-development-resolution-adopted-at-UN-436350
[15] לאתר היוזמה: https://www.allmep.org/visionandmission/
לאורה אורטגה-בורונאט היא סטודנטית לתואר שני בממשל במרכז הבינתחומי הרצליה. בימים אלה היא עורכת מחקר על רשתות ערים גלובליות ומגמות ביזור בפוליטיקה האירופית.
ליצירת קשר: laura.ortegaborona@post.idc.ac.il