מוסקבה נאבקת להרחיב את השפעתה ביבשת כשהיא מצויה בנחיתות, בעיקר כלכלית, מול יריבותיה. אך נחישות, סל כלים רחב ונכונות ליטול סיכונים צפויים לסייע לה להעמיק את נוכחותה שם בשנים הקרובות. כיוון ששאיפותיה של רוסיה באפריקה קשורות ישירות למדיניות שלה במזרח התיכון, בים התיכון ובים סוף, מקבלי החלטות בישראל חייבים לעקוב מקרוב אחר פעילותה ביבשת
פסגת רוסיה-אפריקה בסוצ'י, אוקטובר 2019. מבחן כוח של פוטין ביבשת | Photo: The Kremlin, "Russia-Africa Summit", October 24, 2019, CC BY 4.0
באוקטובר 2019 התכנסו בסוצ'י שברוסיה מנהיגיהן של רוב מדינות אפריקה ל"פסגת רוסיה-אפריקה", בהובלה משותפת של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי (ב"כובעו" כנשיא האיחוד האפריקאי). הפסגה נועדה לאותת על כוונתה של מוסקבה להעמיק את מעורבותה באפריקה.[1] היבשת השחורה איננה במרכז ההתעניינות הרוסית[2] ומוסקבה איננה המעצמה המובילה בה, אך בעשור האחרון היא הגבירה בה את מעורבותה והעמיקה את קשריה כמעט עם כל מדינות היבשת.
"הווקטור האפריקאי" משתלב במודל המעצמתי הייחודי של רוסיה ונועד לחזק את ידיה בתחרות המתעצמת עם המערב. לאור חולשתה הכלכלית המתמשכת ביחס למעצמות המערב או לסין, רוסיה פיתחה מודל של השקעה נמוכה ותמורה גבוהה (cost-effective): היא מתחרה במערב בעיקר בזירות קרובות שנוחות לה, והשפעתה מתבססת על מנופים במעט תחומים ממוקדים ובעלי חשיבות אסטרטגית (גיבוי מדיני, שיתוף פעולה ביטחוני, מכירות נשק, מעורבות בפרויקטים כלכליים אסטרטגיים בדגש על האנרגיה), ולא על דומיננטיות כלכלית רוחבית או על בריתות.
ההתייצבות המרשימה של כמעט כל מנהיגי אפריקה בפסגה בסוצ'י, חרף התחרות הבין-מעצמתית, מרמזת כי הקרמלין מצליח לחזק את השפעתו בה. אך לצד ההצלחות, רבים מפקפקים אם מוסקבה תצליח לגבש אסטרטגיה סדורה באפריקה ולהוסיף לצבור הישגים, מעבר לתמונות הקבוצתיות המרשימות, וסבורים שנגזר עליה לשמש שחקן זר ב"ליגה השנייה".[3]
כיוון שהמדיניות האפריקאית של מוסקבה קשורה באופן מובהק למדיניותה במזרח התיכון, היא ראויה לבחינה מדוקדקת על ידי מקבלי החלטות במערב, כולל בישראל. המאמר שלהלן יסקור את האינטרסים שרוסיה מבקשת לקדם באמצעות מעורבותה באפריקה כחלק מהתחרות הבין-מעצמתית הגואה, יאפיין את סל הכלים והמנגנונים המשמשים את רוסיה לצורך זה, ינתח את מאזן ההישגים והמגבלות שלה באפריקה וידון בהשלכות על ישראל.
להורדת הגיליון המלא: "אפריקה בין המעצמות"
האינטרסים הרוסיים באפריקה
התעניינותה המחודשת של רוסיה באפריקה בעשור האחרון נובעת בראש ובראשונה מהידרדרות ביחסיה עם ארה"ב והאיחוד האירופי. עוד בטרם הגדיר ב-2017 נשיא ארה"ב לשעבר טראמפ את התחרות בין המעצמות כמסגרת ההתייחסות העיקרית של אסטרטגיית הביטחון הלאומי האמריקאית, פעלה רוסיה באפריקה תחת פרדיגמה דומה.
מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים התעצם האינטרס הרוסי לגייס את תמיכתן של מדינות אפריקה כדי לאתגר את הלגיטימיות של ארה"ב ושל המוסדות הבינלאומיים בהובלת המערב. זאת, על רקע מדיניות החוץ החד-צדדית של ממשל ג'ורג' בוש הבן והתחושה במוסקבה שהמערב מתעלם מהאינטרסים שלה.[4] בסיוע "המדינות הבלתי מזדהות", שמדינות אפריקה מהוות קרוב למחציתן, רוסיה הצליחה לעתים קרובות להביא לאימוץ החלטות בעצרת הכללית של האו"ם ובארגונים בינלאומיים נוספים, שהותירו את המערב בעמדת מיעוט.[5]
ככל שהיחסים של מוסקבה עם וושינגטון ועם בריסל המשיכו להידרדר (במיוחד לאחר סיפוח חצי האי קרים מאוקראינה ב-2014 וההתערבות בבחירות בארה"ב ב-2016), כך התרחבו המטרות הרוסיות באפריקה. מוסקבה פעלה להשגת השפעה פוליטית, לחיזוק דימויהּ שלה כמעצמה גלובלית, להחלשת דימוי העוצמה המערבי, להקמת מאחזים צבאיים ולמציאת שווקים חדשים לסחורות והון רוסיים (לאור צניחת הסחר הרוסי-אירופי ומול שותפים אחרים). יותר מכל, היא מעוניינת "לפתוח דלתות" עבור המגזרים האסטרטגיים בכלכלתה (ייצוא נשק, אספקה ופיתוח גז, נפט, אנרגיה אטומית, חלל, תוצרת חקלאית ואחרים), שנועדו לשמש עוגני השפעה.
יותר מכל, רוסיה מעוניינת לפתוח דלתות עבור המגזרים האסטרטגיים בכלכלתה
מוסקבה שואפת לשדרג את יחסיה עם כל מדינות היבשת, אך בפועל מרכזת את מאמציה מול מדינות צפון אפריקה, כחלק ממדיניותה במזרח תיכון. רוסיה מבקשת להפוך לכוח צבאי-מדיני משמעותי בים התיכון, בין היתר, כדי לייצר אמצעי לחץ מול אירופה ונאט"ו, והחוף הצפון-אפריקאי נתפס כבעל פוטנציאל היאחזות לצורך זה. באפריקה שמדרום לסהרה, לעומת זאת, המדיניות הרוסית סדורה פחות והמשאבים שהיא או באי כוחה מוכנים להשקיע שם מוגבלים יותר. כך, למשל, דיפלומט ישראלי המשרת במזרח אפריקה ציין בפני המחבר כי רוסיה כלל אינה מהווה מושא התייחסות משמעותי עבור מדינות האזור.[6]
עם זאת, חרף עמדת פתיחה נחותה, קשריה עם חלק זה של היבשת צומחים בשנים האחרונות בקצב מהיר.[7] כמה גורמים עשויים לשרת את שאיפותיה של רוסיה באפריקה: העניין האמריקאי המוגבל ביבשת, ההשקעה הפוחתת בה מצד מדינות אירופה ואכזבתם הגוברת של האפריקאים ביחס לסין. לצד זאת, יכולתה של מוסקבה לרכז מאמץ במדינות מסוימות, לקבל החלטות מהירות כמעט ללא רסנים ולהפעיל את כל מגנוני המדינה והשחקנים הפרטיים הרוסיים באופן ריכוזי, פתחו בפניה הזדמנויות שהיא השכילה לנצל. רוסיה גם סופגת לא מעט מפלות באפריקה, אולם בשל השקעה נמוכה, המאזן עדיין חיובי מבחינתה.
אף כי ארה"ב הצהירה באחרונה על כוונתה להגביר את מעורבותה באפריקה,[8] הערכת המודיעין השנתית האמריקאית מאפריל 2021, בה היבשת מוזכרת בפסקה בודדת בעמוד 28 והאחרון,[9] משקפת יותר מכל את מקומה השולי של היבשת בסדר העדיפויות של ממשל ביידן.[10] גם מפקד הפיקוד האפריקאי של צבא ארה"ב (AFRICOM) הזהיר באפריל 2021 כי רוסיה וסין מתעדפות את אפריקה יותר מאשר ארה"ב.[11] במובן זה, סביר שהדינמיקה האמריקאית-רוסית בעידן ביידן תהיה דומה לזו של ממשל טראמפ: מצד אחד, ארה"ב תנסה להגביל את ההשפעה הרוסית, ומהצד השני, מוסקבה תתאמץ למצוא הזדמנויות מול שחקנים שיימצאו בעימות עם ארה"ב, או יהיו בשולי העניין של וושינגטון.
בתוך כך, ניגודי האינטרסים של רוסיה עם שחקנים בינלאומיים אחרים ביחס ליבשת אינם משמעותיים. עד כה לא התפתחה תחרות של ממש בין מוסקבה לבייג'ין ביבשת, ושתיהן משתפות פעולה נגד וושינגטון ומשתדלות למזער את החיכוכים ביניהן. העובדה שאפריקה איננה מצויה בראש סדר היום של שתיהן תסייע גם למציאת פשרות אם יתפתחו ניגודי אינטרסים. כמו כן, רוסיה השכילה לבנות קואליציות ממוקדות ביבשת עם שחקנים מהמזרח התיכון (למשל, עם מצרים ואיחוד האמירויות בזירות בלוב ובסודאן),[12] או לחילופין למנף מערכת יחסים רחבה יותר כדי לשכך את המתיחות באפריקה (למשל, יחד עם תורכיה בלוב).[13]
בהקשר הישראלי, רוסיה מברכת באופן פומבי על הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לבין מדינות ערביות ומוסלמיות באפריקה. עם זאת, ההסכמים אינם לחלוטין לרוחה כיוון שהם דוחקים לשוליים את הבעיה הפלסטינית, וגם כי היא עצמה לא הייתה משולבת בתהליך. אפשר שהניסיון האחרון שלה לבצע מחטף בסודאן (ראו בהמשך) נבע, בין היתר, מרצון להפגין רלוונטיות בשעה שארה"ב רושמת לזכותה כינון הסכמי שלום בין ישראל לבין סודאן ומרוקו. לצד ההסתייגויות האלה, גורמים רוסיים חושבים כיצד למנף את הקשרים החדשים ליצירת שיתופי פעולה אזוריים, שבהם גם מוסקבה תוכל להשתלב.[14]
המעורבות הדיפלומטית-מדינית
בשונה מהתקופה הסובייטית, רוסיה אינה פועלת כיום להשליט אידיאולוגיה מסוימת – לא באפריקה ולא בשאר העולם. תחת זאת, היא ממצבת את עצמה כמי שמאתגרת באופן הקולני ביותר את הסדר הליברלי-המערבי ואת הדומיננטיות המערבית בעניינים בינלאומיים.
הרוסים מקפידים לעטוף את מסריהם מול נציגים אפריקאים ברטוריקה אנטי-קולוניאליסטית. הם מגדירים את מאמצי המערב לקדם דמוקרטיזציה, ערכים ליברליים וזכויות אדם – או, לחילופין, הטלת סנקציות כלכליות – כ"ניאו-קולוניאליזם".[15] גישה זו מתקבלת בחיוב על ידי חלק גדול מהמשטרים ביבשת, שיכולים להסתייע במוסקבה לחיזוק הלגיטימציה לשלטונם או לנצל את התחרות בין המעצמות הגדולות כדי לחזק את כוח המיקוח שלהם מול המערב.
הרוסים מקפידים לעטוף את מסריהם מול נציגים אפריקאים ברטוריקה אנטי-קולוניאליסטית
כך, למשל, הפכה דרום אפריקה למושא עניין מרכזי של רוסיה בשנות האלפיים בשל מעמדה המוביל ביבשת ובפרט באיחוד האפריקאי. כאשר נבחר ג'ייקוב זומא לנשיא ב-2009 מצא בו פוטין שותף לגישתו האנטי-מערבית, והסכים לשלב את פרטוריה כחברה במועדון מדינות ה-BRICS. פורום זה נועד בראיית רוסיה להציג הנהגה חלופית של הקהילה הבינלאומית, תוך אתגור פורום ה-G7 המובל על ידי וושינגטון ובעלות בריתה. להתקרבות בין מוסקבה לפרטוריה סייע קשר מתמשך עם זומא, שעבר הכשרה בבריה"מ כחלק מהמאבק נגד משטר האפרטהייד.[16]
"האביב הערבי" שהחל בצפון אפריקה בשלהי 2010 השתלב בסדרת המשברים שטלטלו את יחסי רוסיה עם המערב. "מוקדי התבערה" במזרח התיכון ובצפון אפריקה היוו במות מרכזיות בסדר היום הבינלאומי, במסגרתם רוסיה התעמתה חזיתית עם ארה"ב בניסיון להוכיח כי היא מעצמה גלובלית. כך, המחלוקת ביחס לנפילת משטרו של מועמר קדאפי בלוב ב-2011 התבלטה כקו פרשת מים ביחסי מוסקבה-וושינגטון, ושמה קץ לניסיונות הקודמים "לפתוח דף חדש" ביניהן. רוסיה אומנם נמנעה (לצד סין) בהצבעה במועצת הביטחון של האו"ם במארס 2011 שכוננה אזור אסור לטיסה (NFZ) מעל לוב, אך בראיית פוטין המערב הונה את רוסיה, שכן בחסות ה-NFZ פעלה ברית נאט"ו להפלת משטר קדאפי ללא אישור נוסף ממועצת הביטחון (ותוך עקיפת זכות הווטו הרוסית).[17]
ההתנגדות של פוטין לגישה המערבית, שראתה בחיוב את נפילת המשטרים הערביים האוטוקרטיים החילוניים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, נכרכה עם חששו ליציבות שלטונו מבית. במקביל לסדרת הפיכות בעולם הערבי התקיימו ברוסיה ב-2012-2010 הפגנות רחבות היקף נגד רעיון חזרתו של פוטין לכס הנשיאות.[18] הממשל האמריקאי ומדינות אירופה גילו יחס אוהד למפגינים ברוסיה ובעולם הערבי כאחד. לפי הנרטיב הרשמי שממשל פוטין אימץ מאז, ההפגנות ברוסיה ובעולם הערבי היו תוצאה של התערבות מערבית בלתי לגיטימית בענייני הפנים של מדינות ריבוניות.
ב-2014, בעקבות סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה והמלחמה במזרח אוקראינה, התגלע קרע עמוק בין רוסיה לבין המערב, שהטיל על מוסקבה סנקציות במטרה לבודד אותה מדינית ולגבות ממנה מחיר כלכלי. הרוסים החלו לחפש דרכים לפתח יחסים עם מדינות לא מערביות, בהן אפריקאיות, כדי להוכיח למערב כי נכשל בניסיונו לבודדם.
נשיא מצרים א-סיסי, עוד בהיותו דיקטטור צבאי, קיים את ביקורו הראשון בחו"ל במוסקבה בפברואר 2014, בעיצומו של המשבר הרוסי-אוקראיני-מערבי, עשרה ימים לפני המבצע הרוסי לסיפוח קרים. רוסיה זיהתה את מורת הרוח של א-סיסי מממשל אובמה, שניסה להניאו מלרוץ לנשיאות, והעניקה לו גיבוי מדיני מלא. מאז, מהווה מצרים מדינת מפתח במדיניות הרוסית באפריקה: הקשרים הדו-צדדיים עמה הם הנרחבים ביותר, ורוסיה מבקשת לנצל את מעמדה המוביל של קהיר באיחוד האפריקאי כדי לקדם את השפעתה בו.[19]
מעורבותה הצבאית של רוסיה בסכסוכים ביבשת מתבצעת לרוב על ידי "שכירי חרב", כדי לשמור על יכולת הכחשה
ההתערבות הצבאית הרוסית בסוריה מאז 2015 וחכירת בסיסי הקבע הרוסיים שם חיזקו את מעמדה המדיני במזרח התיכון ובצפון אפריקה, העניקו לה "מקפצה" משופרת להקרנת עוצמה צבאית באפריקה, והולידו שיתופי פעולה עם שחקנים מזרח-תיכוניים ביבשת. ב-2017 החלה רוסיה להעמיק את מעורבותה בסכסוך בלוב והפכה עד מהרה לאחד השחקנים הבולטים בו, תוך שיתוף פעולה עם מצרים ואיחוד האמירויות.[20] באותה שנה גם החלה מעורבות צבאית-מדינית של רוסיה ברפובליקה המרכז אפריקאית (להלן: רמ"א), שהתאפשרה לאור החלטת צרפת להסיג את כוחותיה מהמדינה.[21]
מעורבותה של רוסיה בסכסוכים בלוב וברמ"א ממחישה כמה מאפיינים של מדיניותה ביבשת. רוסיה אינה חוששת להתערב במדינות במצב של כאוס כל עוד יש לה שותף מקומי. בלוב הייתה זו קואליציה של מצרים, איחוד האמירויות וכוחות LNA שבהובלת הגנרל ח'ליפה חפתר, ואילו ב-רמ"א הוזמנו הרוסים על ידי הנשיא טואדרה. הלה נהנה מאצטלה של לגיטימיות כנשיא הנבחר, והרוסים פועלים בעיקר עמו.
מנגד, בלוב שמר הקרמלין על קשר עם כל הכוחות הפוליטיים היריבים, בהתאם לגישתו שיש לדבר עם כולם כדי להשאיר חלופות מדיניות פתוחות. כך, כשהשותף המקומי העיקרי שלה, הגנרל חפתר, ספג מפלה קשה בקיץ 2020, חיזקה מוסקבה את ההידברות עם יריביו ועם שחקנים בינלאומיים נוספים, כדי לשמר את עוצמת ההשפעה שלה על הנעשה במדינה.[22]
למעורבות הצבאית בלוב וברמ"א מתלווה עלייה בפעילות המדינית הרוסית מול שכנותיהן והמעצמות. רוסיה חותרת להמיר את השפעתה המדינית לזיכיונות כלכליים – תשתיות ואנרגיה בלוב (שטרם הובטחו) והפקת מחצבים ברמ"א.
כיום, בעידן מגפת הקורונה רוסיה מבקשת גם להפוך לאחד מספקיות החיסונים העיקריות של אפריקה, באמצעות חוזים לייצור משותף או רכש ממנה. נכון לכתיבת שורות אלה רוסיה לא הצליחה להעמיד חיסונים בכמות גדולה, ונותר לראות עד כמה דיפלומטיית החיסונים שלה תהא מוצלחת ביחס למתחרותיה ביבשת.[23]
המעורבות הצבאית-ביטחונית
הפעילות בתחום הצבאי-ביטחוני מהווה מכפיל כוח בעוצמה המדינית הרוסית באפריקה, אף כי פורמלית רוסיה אינה משתתפת צבאית בסכסוכי היבשת. זו כוללת שיתוף פעולה צבאי (הכשרות במכללות רוסיות, אימונים משותפים, דיפלומטיה צבאית), כינון הסכמים לפריסה/נוכחות קבע של חיילים, ספינות ומטוסים רוסיים במדינות אפריקה, מכירות נשק והפעלת שכירי חרב.
רוסיה מעוניינת להקים בסיסי קבע צבאיים באפריקה – בים התיכון ובים האדום – כדי לשפר את יכולתה להקרין עוצמה צבאית למרחבים אלה,[24] בפועל כשלה בכך עד כה. בנובמבר 2020 פרסמה מוסקבה בהרחבה את אשרור ההסכם לחכירת חלק מבסיס פורט סודאן ל-25 שנה וטענה כי הדבר מקובל על ממשלת סודאן.[25] סגן שר ההגנה הרוסי אלכסנדר פומין (Fomin) הסביר כי הבסיס החדש יתרום לביטחון הימי במרחב, כי אפריקה והמזרח התיכון הם אזורי מפתח עבור רוסיה, שמרחיבה בהדרגה את נוכחותה שם.[26]
בחודשים שחלפו מאז נמנעה הממשלה הזמנית בסודאן מאישור הפרסומים על החכרת הבסיס, אך בחודשים אפריל-מאי התברר כי ח'רטום אינה מכירה בהסכם, בטענה שנחתם מול הממשל הקודם של הנשיא המודח עומר אל-בשיר. פרשנים בעולם ובאזור רמזו כי ארצות הברית היא שעמדה מאחורי המהלך.אף כי לא ידוע מה קרה מאחורי הקלעים, הרושם הוא שהרוסים ביקשו לנצל את תקופת "בין הממשלים" בארה"ב כדי לבצע מחטף ולקבע נוכחות צבאית קבועה ביבשת. לפחות לפי שעה, נראה כי הניסיון לא צלח, אף כי הרוסים עודם מנהלים "קרב מאסף" בניסיון לחלץ מהסודאנים הסכמות כלשהן ביחס לנוכחות צבאית על אדמתם.[27]
מעורבותה הצבאית של רוסיה בסכסוכים ביבשת מתבצעת, ככלל, על ידי "שכירי חרב", המכונים ברוסיה "חברות ביטחון פרטיות" (ChVK ברוסית). השימוש בהן מעניק לרוסיה "מרחב הכחשה", שמוזיל את המחירים הכלכליים והמדיניים של הפעלת צבא סדיר.[28] הגדולה והדומיננטית בחברות אלה היא ChVK Wagner, שהבעלות עליה מיוחסת לאיש העסקים יבגני פריגוז'ין (Prigozhin), מקורבו של פוטין, וכוחותיה מוצבים, בין היתר, בלוב, ב-רמ"א ובסודאן.[29] לוחמי "ואגנר" הופעלו נגד המורדים במחוז Cabo Delgado במוזמביק בשנת 2019, אך נסוגו לנוכח אבדות שספגו.[30]
ממשלות המערב, תחקירים עיתונאיים ומחקרים אקדמיים הוכיחו בשנים האחרונות כי לפחות בחלק מהמקרים מופעלת "ואגנר" על ידי משרד ההגנה הרוסי ורשויות ממלכתיות נוספות. גם מעצמות אחרות משתמשות בחברות ביטחון פרטיות ביבשת, אך ברוסיה ישויות אלה אינן חוקיות, מה שמאפשר למוסקבה להתנער באופן פומבי מאחריות למעשיהם של "שכירי החרב" הללו.[31]
באופן דומה, מאז 2017 הגבירה רוסיה את מעורבותה במלחמת האזרחים בלוב. שכירי חרב ונשק רוסי, כנראה במימון איחוד האמירויות ובסיוע מצרי, זרמו כדי לסייע לכוחות הגנרל חפתר, ואף תרמו למתקפה הנרחבת שהוא הוביל ב-2020-2019 נגד ממשלת טריפולי (GNA). עם זאת, ההתערבות הצבאית התורכית לטובת טריפולי ב-2020 הניסה את כוחות חפתר ועוררה חשש לעימות רוסי-תורכי עקיף על אדמת לוב. כדי להבטיח את האינטרסים שלה ולהרתיע את תורכיה, בקיץ 2020 פרסה רוסיה בלוב מטוסי קרב, במסווה של העברת נשק מסוריה, והעבירה, לקו Jufra-Sirt במרכז המדינה את לוחמי "ואגנר", שמעמיקים אחיזתם בו מאז.[32] חרף זאת, מוסקבה מתעקשת, כי אינה מפעילה כוחות צבאיים בלוב. [33]
חרף המתיחות, הרוסים והתורכים מצאו פשרה שאפשרה לשניהם להתבסס צבאית בלוב, תוך התעלמות מהקריאות המערב ליציאת כל הכוחות הזרים מהמדינה.[34] המעורבות הצבאית בלוב חייבה את כל השחקנים הבינלאומיים שם, ובפרט את מדינות המערב, להידבר עם רוסיה ביחס לנעשה במדינה המשוסעת – בניגוד לרצונן לצמצם את השיח מול פוטין.
חייל מצבא אוגנדה בתרגיל הדרכה, ב-2009. רוסיה אינה חושפת את היקף מכירות הנשק למדינות אפריקה | Photo: U.S. Army Southern European Task Force, Africa, 2009, Flickr.com, CC BY 2.0 - image cropped
מכירות נשק
על פי הנתונים המעודכנים של SIPRI, הפרסום המוביל בעולם בנושא ייצוא ביטחוני, רוסיה הינה ספקית הנשק הגדולה באפריקה, לרבות מדרום לסהרה.[35] נשק רוסי מוסיף להגיע ליבשת עם הגבלות (בשונה מהנשק המערבי) ומחירו אטרקטיבי יותר. רוסיה גם מוכיחה כושר עמידה בלחצים המערביים בהקשר זה, באופן שעשוי להשרות ביטחון על לקוחותיה.
אלג'יריה, יבואנית הנשק הגדולה באפריקה, רכשה בשנים האחרונות את רובו ברוסיה (עלייה של כ-50 אחוזים בחמש השנים האחרונות) והפכה ליעד הייצוא השלישי בגודלו עבור מוסקבה, אחרי הודו וסין. רוסיה היא גם ספקית הנשק הגדולה של מצרים, ובחומש האחרון הייצוא הצבאי הרוסי אליה זינק ב-430 אחוזים.[36]
עם זאת, מאז 2017 מסתכן כל הרוכש נשק מרוסיה בסנקציות אמריקאיות, כחלק מחקיקה שגובשה כדי לגבות מחיר ממוסקבה בגין התערבות בבחירות 2016 בארה"ב.[37] הדבר הוביל לירידה בהיקף העסקאות המדווחות בכלל הייצוא הביטחוני הרוסי.[38] דוגמה בולטת היא עסקת מכירת מטוסי קרב מדגם SU-35 מרוסיה למצרים. אף כי המטוסים יוצרו עוד ב-2020, נכון לכתיבת שורות אלה מצרים ממאנת לקבלם, מחשש להפעלת סנקציות אמריקאיות.[39]
הרוסים, מצדם, טוענים כי הסנקציות לא פגעו בהיקף הייצוא (ייתכן שישנן עסקאות שאינן מדווחות פומבית). בתוך כך, גברה התלות של התעשייה הביטחונית הרוסית בשוק האפריקאי, כאשר לפי ההצהרות של בכירים ביטחוניים רוסיים, אפריקה והמזרח התיכון מהוות כעת כ-50 אחוזים מסך הייצוא הביטחוני הרוסי. הנטייה הרוסית המכוונת לעמימות – שילוב צפון אפריקה הן בנתוני המכירות למזרח התיכון והן בנתוני אפריקה – מקשה לקבל תמונה ברורה של המכירות באפריקה.[40]
השפעה תודעתית
פריגוז'ין, מקורבו של פוטין, מעורב בהספקת שירותים נוספים "בתחום האפור" לממשל הרוסי, לרבות באפריקה, ומיוחסת לו הפעלות "חווֹת הטרולים", העוסקות בהפצת דיסאינפורמציה במגוון שפות באינטרנט וברשתות חברתיות. בשנים האחרונות נחשף (בתחקירים עיתונאיים מערביים ומטעם האופוזיציה הרוסית) כי מאז 2017 פעלו מנגנונים שבשליטת פריגוז'ין במספר אפיקים באפריקה. כך, "טכנולוגים פוליטיים" (מונח רוסי מקובל) מטעמו קידמו מהלכים ליצירת השפעה פוליטית, לכאורה, בכ-20 מדינות באפריקה, לרבות סביב מערכות בחירות בהן. הניסיונות הללו נכשלו ברובם, כשהסיבות לכך, לפי התחקירים, הן היכרות בלתי מספקת עם הסביבה הפוליטית-תרבותית המקומית, וניסיון לשחזר מניפולציות של דעת הקהל שנתפסו כמוצלחות ברוסיה, ללא התאמה מספקת למציאות השונה באפריקה.[41]
"חוות הטרולים" מטעם פריגוז'ין פעלו בניגריה ובגאנה באמצעות מקומיים, אך נסגרו באביב 2020 על ידי פייסבוק וטוויטר, מחשש שמדובר במאמצי השפעה פוליטית לא לגיטימיים לקראת הבחירות בארה"ב בנובמבר 2020.[42] כמו כן, הישויות של פריגוז'ין הקימו רשתות מדיה שפעלו באפריקה ומחוצה לה לצורך תמיכה בפעילות של רוסיה ופריגוז'ין עצמו ביבשת.[43]
פריגוז'ין מייצג תופעה רחבה יותר של פעילות סימביוטית של מנגנוני המדינה הרוסית עם ישויות כלכליות ממלכתיות ופרטיות. הם פעילים בזירת החוץ, ובפרט באפריקה, בשירות יעדיה הלאומיים של מוסקבה. עם זאת, לעתים אינטרסים כלכליים במדינות היעד הופכים את פריגוז'ין וחברות רוסיות אחרות לשחקנים עצמאיים למחצה ומובילי המדיניות הרוסית.
נדרשת זהירות בהערכת מידת ההצלחה של רוסיה בניסיונות ההשפעה הפוליטית באפריקה. ראשית, יש לקחת בחשבון כי מרבית המידע המתפרסם בנושא מגיע ממקורות עוינים לקרמלין – סוכנויות מודיעין מערביות והאופוזיציה הרוסית. שנית, מאמצי ההשפעה הפוליטיים באפריקה הינם תופעה יחסית חדשה, וייתכן שהרוסים ילמדו מכישלונותיהם וישתפרו. בהקשר זה, בשנים האחרונות ניכרת ברוסיה פריחה בתחום חקר אפריקה, בעיקר על בסיס INAFRAN (המכון לחקר אפריקה של האקדמיה הרוסית למדעים), שפרסם בשנים האחרונות מאות ספרים על היבשת. אלה יכולים לצמצם את פערי הידע ולשמש מנגנון למידה חשוב. מנהלת המכון, אירינה אברמובה (Abramova), ממלאת תפקיד מוביל בגיבוש המדיניות הרוסית באפריקה.[44]
שיתוף פעולה כלכלי אזרחי
הסנקציות שהטיל המערב על רוסיה בשנים האחרונות הביאו לצמצום הקשרים הכלכליים בין הצדדים, והלחץ על מגזרי מפתח בכלכלה הרוסית ועל לקוחותיהם דחק את רוסיה לחפש שווקים חדשים לתוצרתם. אפריקה נתפסת ברוסיה כבעלת פוטנציאל לא מנוצל להגדלת הקשרים הכלכליים: בין 2013 ל-2018 חלה צמיחה מואצת בהיקף הסחר בין רוסיה לבין מדינות אפריקה והוא הכפיל את עצמו, לכדי 20.4 מיליארד דולר.[45]
הגידול היחסי נראה מרשים, אולם במונחים אבסולוטיים התמונה שונה: גם לאחר הגידול הנ"ל, רוסיה נותרה שותפת סחר זוטרה של אפריקה בהשוואה לסין (204 מיליארד דולר ב-2018),[46] למדינות האיחוד האירופי (278 מיליארד אירו ב-2018)[47] ולארה"ב (62 מיליארד ב-2018).[48] כמו כן, הגידול המהיר בסחר מוסבר על ידי נקודת ההתחלה הנמוכה והדומיננטיות של מספר חוזים בין-ממשלתיים גדולים. כלל לא בטוח, שהמסחר יוכל לגדול בקצב דומה גם בעתיד, ולראייה ב-2019 הצטמק היקפו ל-16.8 מיליארד דולר.[49] ולבסוף, הגידול במסחר אינו אחיד: כ-60 אחוז ממנו מתנהלים מול מצרים ואלג'יריה, ורק כ-25% – מול המדינות שמדרום לסהרה.[50]
תחנת כוח גרעינית בדרום אפריקה, ב-2006. עסקת כורים גרעיניים מפוקפקת עם הקרמלין הפילה את הנשיא לשעבר זומה ב-2018 | Photo: Philipp P Egli, "Koeberg Nuclear Power Station," CC-BY-3.0.
מהם היתרונות היחסיים שרוסיה יכולה להציע לכלכלות אפריקה? התחום הבולט ביותר הינו האנרגיה, שבו לרוסיה משקל רב כיצואנית מובילה בתחומי הנפט והגז. מאז הקמת "אופ"ק פלוס" (OPEC Plus) ב-2017 לרוסיה יש תפקיד מפתח בוויסות מחירי הנפט בעולם. הארגון מעניק לה השפעה עקיפה על כלכלות של המדינות המייצאות נפט וגז ביבשת (אלג'יריה, מצרים, לוב, קונגו, ניגריה, אנגולה ועוד) בהיקף של מיליארדי דולרים בשנה, שאינה נכללת בתחשיבים של היקף הסחר. חברות אנרגיה רוסיות פעילות בפרויקטי פיתוח גז ונפט ביבשת ומקוות להגדיל את חלקן – למשל בסודאן, במצרים או בניגריה.
בנוסף, לאפריקה תפקיד מפתח בשאיפותיה של רוסיה לבסס את עצמה כיצואנית המובילה בעולם של כורים גרעיניים להפקת חשמל. רוסיה חתמה על הסכמים לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה האטומית עם עשר מדינות ביבשת, רובם בעשור האחרון, ומציעה תנאי מימון נוחים לרכש הכורים. ייצוא הכורים נועד לבנות מערכות יחסים תלותיות בין רוסיה לבין המדינות הרוכשות, שייאלצו להסתמך עליה במשך עשרות שנים לאספקת דלק גרעיני וסיוע טכני. לצד ביקורת בינלאומית על העסקאות, גם במדינות אפריקה מזהירים כי מיזמי תשתית מסוג זה יקרים מדי עבור המדינות האפריקאיות העניות.[51]
נשק רוסי הנמכר לאזורים באפריקה הסמוכים לישראל עלול לאתגר את עליונותה הצבאית במרחב זה
פרויקט הדגל שלה בתחום הוא מתחם של ארבעה כורים הנבנים במצרים. עלות הפרויקט – 25 מיליארד דולר – ממומנת באופן כמעט מלא על ידי מוסקבה, ואילו קהיר תתחיל לשלם עבורם רק בסיום ההקמה, שצפויה לקראת תום העשור הנוכחי. במקביל, ישנם מגעים מתקדמים יחסית גם עם ניגריה ואלג'יריה.[52]
מנגד, הניסיון הרוסי למכור כורים לדרום אפריקה כשל ואף הוביל להתפטרות הנשיא זומא ב-2018. האחרון מואשם כי ניסה לחתום על עסקה לבניית שמונה כורים, בהיקף של עד 75 מיליארד דולר, תוך עקיפת הכללים הרגולטוריים המקובלים, והואשם בשחיתות. רוסיה, שהצטיירה כמפעילה לחץ יתר על פרטוריה למימוש העסקה, ספגה אף היא נזק תדמיתי קשה בדרום אפריקה[53].
מעבר לכך, חברות רוסיות בתחום חומרי הגלם בולטות באופן יחסי בכלכלה הבינלאומית. הן מחפשות הזדמנויות באפריקה כדי לחזק את עמדותיהן, במישרין, אך גם עשויות להשפיע משמעותית על מצבן של כלכלות אפריקה באמצעות תיאום או תחרות מחירים. בתוך כך, עולה גם משקלה של רוסיה כספקית חיטה למדינות אפריקה, בדגש על צפון היבשת.[54]
סיכום ומשמעויות לישראל
ההשפעה הרוסית באפריקה גוברת, אולם בשלב זה מוקדם לדבר על מוסקבה כעל שחקן דומיננטי ביבשת. זאת, מכיוון שפעילותה מתרכזת בעיקר בצפון אפריקה ומתחברת למדיניותה במזרח התיכון, אך עודנה מוגבלת בכל הקשור למדינות שמדרום לסהרה. כך או כך, העניין הרוסי הגובר באפריקה נועד בעיקר לקדם אינטרסים גאו-אסטרטגיים, ביטחוניים וכלכליים ספציפיים, תוך מזעור העלויות הכלכליות והפוליטיות.
חרף מגבלות רבות, בעיקר פיננסיות, מוסקבה ניגשת לאפריקה כשהיא מצוידת בנחישות, בסל כלים רחב ובנכונות ליטול סיכונים. השילוב של אלה עשוי להגביר בסופו של דבר את השפעתה ביבשת, או במדינות נבחרות. מנקודת המבט של משטר אפריקאי סמכותני, רוסיה עשויה להוות מענה לבעיות קיומיות בתחום הגנה מפני אויב חיצוני, התחמשות, אנרגיה, מזון, התחלואה בקורונה או החלשת אופוזיציה פנימית.
מעבר לשאיפותיה וליכולותיה של מוסקבה, ישנה חשיבות רבה לטיבה של הדינמיקה בין המעצמות הגלובליות באפריקה. ככל שממשל ביידן ושותפיו האירופים ינהלו מדיניות אקטיבית ביבשת וינסו להגביל את ההשפעה של מוסקבה, תנופת ההישגים הרוסיים עלולה להיבלם. הפסגה הרוסית-אפריקאית השנייה, המתוכננת ל-2022,[55] תהווה אומדן טוב לבחינת התקדמותה מאז 2019.
חשוב שישראל תשים לב כי המזרח התיכון – ובפרט הנוכחות הרוסית הצבאית בסוריה – משמשים, בין היתר, "מקפצה" אסטרטגית ואופרטיבית של רוסיה להקרנת עוצמה באפריקה. המוקדים המרכזיים של המדיניות האפריקאית של מוסקבה – מצרים, לוב, סודאן ואגני מזרח הים התיכון והים האדום – סמוכים לישראל. ככל שמוסקבה תצליח להעמיק השפעתה שם, כך תידרש ישראל להרחיב את הנושאים עליהם היא דנה עמה. כך, למשל, לקרמלין יש אינטרס למנוע הקמת צינור גז מישראל וממצרים לאירופה, אשר עלול לנגוס בנתח השוק של הגז הרוסי באירופה.
מכירות נשק רוסיות לאזורים סמוכים לישראל באפריקה עלולות לאתגר את עליונותה הצבאית – איום שכבר מתממש באספקה הנרחבת של נשק רוסי למצרים. העמקת הנוכחות הצבאית של רוסיה בסודאן או בלוב עלולה להשפיע על חופש הפעולה של צה"ל במרחבים אלה, אם יידרש לפעול שם – לדוגמה, כדי לסכל העברות נשק או לפגוע בנוכחות איראנית.
בפן הכלכלי, הייצוא הישראלי לאפריקה בתחומי הביטחון,[56] החקלאות או הטכנולוגיה עשוי להוות תחרות ישירה לחברות רוסיות. מעבר לניגודי האינטרסים המדיניים שעלולים להתפתח, האופן המבוזר שבו רוסיה עובדת באפריקה – כאשר שחקנים עסקיים ב"תחום האפור", כגון פריגוז'ין, זוכים לגיבוי איתן מבית – עלולים להפוך אזרחים וחברות ישראליים ליעדים של קמפיינים תודעתיים שליליים מטעם גורמים המזוהים עם רוסיה. בהקשר זה, קיים סיכון (שקשה להעריך את משקלו וסבירותו ללא הקשר קונקרטי) להתנגשות עם שכירי חרב רוסיים ביבשת.
יחד עם זאת, המהלך הרב-ראשי של רוסיה לחזק את היחסים עם כל מדינות היבשת מתנהל במקביל למאמץ דומה מצד ישראל. תהליכים מקבילים אלה עשויים לייצר מרחבי שיתוף פעולה כלכליים או מדיניים, שבהם השתיים ישלימו זו את זו באפריקה. ניתן גם להעלות רעיונות של שיתופי פעולה רב צדדיים, למשל עם האמירתים (או ממלכות מפרציות נוספות), פרטנרים חשובים של רוסיה ברחבי אפריקה.
סא"ל (מיל') דניאל ראקוב הינו עמית מחקר ב"מכון למחקרי ביטחון לאומי" (INSS), שם הוא עוסק בעיקר באסטרטגיה הרוסית במזרח התיכון ובתחרות בין המעצמות באזור. קודם להצטרפותו למכון הוא שירת יותר מעשרים שנים בצה"ל, בעיקר באגף המודיעין, במגוון זירות.
(צילום: באדיבות המחבר)
הערות:
[1] Russia-Africa Economic Forum, October 23-24, 2019.
[2] גם המהדורה העדכנית, מ-2016, של מסמך "תפיסת מדיניות החוץ של הפדרציה הרוסית", מציב את אפריקה במקום האחרון בהצגת סדר העדיפויות.
[3] Kalika, Arnaud, “Russia’s 'Great Return' to Africa?,” Russie.Nei.Visions, No. 114, April 2019.
[4] Stronsky, Paul, “Late to the Party: Russia’s Return to Africa,” Carnegie Endowment, October 16, 2019, p.3.
[5] ראו דוגמה שבה קולות אפריקאיים עוזרים לרוסיה להגן על עמדותיה בארגון האמנה הכימית:
Stricker, Andrea, “OPCW Member States Must Counter Russian Obstruction”, FDD, April 8, 2021.
[6] שיחה עם דיפלומט ישראלי המשרת במערב אפריקה - מארס 2021.
[7] Faleg, Giovanni and Secrieru Stanislav, “Russia’s Forays into Sub-Saharan Africa,” EU Institute for Security Studies, March 31, 2020.
[8] Chutel, Lynsey, “The United States Returns to Africa”, Foreign Policy, March 24, 2021.
[9] “Annual Threat Assessment of the US Intelligence Community,” Office of the Director of National Intelligence, April 9, 2021.
[10] Blinken, Antony J., “A Foreign Policy for the American People,” Speech, State Department, Washington, DC, March 3, 2021; Chutel, “The United States Returns to Africa.”
[11] Garamone, Jim, “Commander says Africa is too important for Americans to ignore,” DoD News, Arlington, Virginia, April 22, 2021.
[12] Ramani, Samuel, “Russia and the UAE: An Ideational Partnership,” Middle East Policy, April 25, 2020.
[13] Ramani, Samuel, “Russia’s Strategic Transformation in Libya: A Winning Gambit?” Commentary, RUSI, April 28, 2021.
[14] מבוסס, בין היתר, על מפגשי Track-2 עם נציגים רוסיים, שבהם השתתף המחבר בין דצמבר 2020 לאפריל 2021.
[15] Fituni, L. L., “Dovesti do Konca Process Dekolonizacii,” Journal of the Institute for African Studies, No. 4 (53), 2020.
[16] Weiss, Andrew S., and Rumer Eugene, “Nuclear Enrichment: Russia’s Ill-Fated Influence Campaign in South Africa,” Carnegie Endowment, December 16, 2019, pp. 7-9.
[17] Heistein, Ari, “U.S.-Russia Relations Following the 2011 NATO Intervention in Libya,” Global Relations Forum, Policy Paper Series No.12, June 2020.
[18] בשנים 2012-2008 פינה פוטין את כס הנשיאות עבור דמיטרי מדבדב וכיהן בעצמו כראש הממשלה.
[19] Berman, Lazar and Moshe Albo, “Egypt’s Strategic Balancing Act between the US and Russia,” JISS, April 5, 2020.
[20] Ramani, “Russia’s Strategic Transformation in Libya.”
[21] Searcey, Dionne, “Gems, Warlords and Mercenaries: Russia's Playbook in Central African Republic,” The New York Times, September 30, 2019.
[22] Ramani, “Russia’s Strategic Transformation in Libya”
[23] Nadhif, Ahmed, “Russia steps up vaccine diplomacy in Maghreb, North Africa,” Al-Monitor, April 1, 2021; “Egypt to locally manufacture Russia's coronavirus vaccine Sputnik V,” Africa News, April 22, 2021; Aris, Ben, “Russia has met only 8% of export orders for Sputnik V vaccine, vaccination at home behind schedule,” Intellinews, May 25, 2021.
[24] Nemtsova, Anna, “Russia Looks to Africa to Extend Its Military Might,” The Daily Beast, August 8, 2020.
[25] Isachenkov, Vladimir, “Russia to establish navy base in Sudan for at least 25 years,” AP, December 8, 2020.
[26] Stepanov, Alexander, “Krasnoye More pod Kilem,” Rossiyskaya Gazeta, December 27, 2020.
[27] “Sudan suspends Red Sea Russian naval facility,” Sudan Tribune, April 29, 2021; “Military chief says Sudan reviewing naval base deal with Russia”, AlJazeera, June 2, 2021.
[28] Marten ,Kimberly, “The GRU, Yevgeny Prigozhin, and Russia’s Wagner Group: Malign Russian Actors and Possible U.S. Responses,” Testimony before the Committee on Foreign Affairs Subcommittee on Europe, Eurasia, Energy, and the Environment United States House of Representatives, July 7, 2020, pp. 6-8.
[29] Dalaa, Mustapha and Afra Aksoy Halime, “Russia's Wagner Group reportedly deployed in Africa,” Anadolu, March 5, 2021.
[30] Simonson, Ben, “Mozambique and the Fight Against Insurgency,” Global Risk Insights, February 8, 2021.
[31] Rácz, András, “Band of Brothers: The Wagner Group and the Russian State,” CSIS, September 21, 2020, “The GRU,” p. 6.
[32] Everstine, Brian W., “AFRICOM: Russia Expanding Its Presence in Libya,” Airforce Magazine, July 24, 2020.
[33] “US calls for withdrawal of Russian, Turkish forces from Libya,” France24 TV, January 28, 2021.
[34] “Russia and the Wagner Group continue to be involved in ground, air operations in Libya,” United States Africa Command Public Affairs, Stuttgart, Germany, July 24, 2020.
[35] Kondratenko, Tatiana, “Russian arms exports to Africa: Moscow's long-term strategy,” DW,
[36] Ibid.
[37] 115th Congress Public Law 44, “Countering America's Adversaries Through Sanctions Act, CAATSA,” Section 231.
[38] “International arms transfers level off after years of sharp growth; Middle Eastern arms imports grow most, says SIPRI,” SIPRI, March 15, 2021; Wezeman, Pieter D., Fleurant Aude, Kuimova Alexandra, Lopes Da Silva Diego, Tian Nan and Wezeman, Siemon T., “Trends in International arms transfers 2019,” SIPRI, March, 2020; Wezeman, Pieter D., Kuimova Alexandra and Wezeman Siemon T., “Trends in International arms transfers 2020,” SIPRI, March, 2021.
[39] “U.S. ‘Concerned’ Over Egypt’s Procurement of Su-35 Jets,” Defense World, February 24, 2021.
[40] “Rossija prodolzhaet aktivno razvivat' voenno-tehnicheskoe sotrudnichestvo,” Krasnaya Zvezda, December 30, 2020; “Nasha produkcija ne ustupaet zapadnoj»: glava «Rosteha» ob jeksporte oruzhija, rossijskih BPLA i sankcijah SShA,” RT, February 24, 2021; “Russia’s military exports to Middle East and North Africa hit $6 bln,” TASS, February 21, 2021.
[41] Rozhdestvensky, Ilya , Rubin, Michael and Badanin, Roman, “Master and Chef: How Russia interfered in elections in twenty countries,” Proekt, April 11, 2019.
[42] “Foreign Threats to the 2020 US Federal Elections,” National Intelligence Council, 15 March 2021, p. 3; Culliford, Elizabeth, “Facebook, Twitter remove Russia-linked accounts in Ghana targeting U.S.,” Reuters, March 12 2020.
[43] Thomas, Elise, “Russian Trolls Are Staging a Takeover in Africa—With Help From Mercenaries,” The Daily Beast, March 23, 2019.
[44] “O vtorom zasedanii Koordinacionnogo soveta pri Sekretariate Foruma partnerstva Rossija – Afrika”, Russia-Africa Economic Forum, February 2, 2021.
[45] Kortunov, Andrey, Nataliya Zaiser, Elena Kharitonova, Lora Chkoniya, Gabriel Kotchofa and Dmitry Ezhov, “Africa-Russia+: Achievements, Problems, Prospects,” RIAC, 2020, p. 45.
[46] “Statistics on China-Africa Trade in 2018,” Ministry of Commerce People’s Republic of China, January 26, 2019.
[47] “Africa-EU – International Trade in Goods Statistics,” Eurostat Statistics Explained, April, 2021.
[48] “Trade in Goods with Africa,” United States Census Bureau.
[49] Abramova I. and Fituni L., “Novaya Strategiya Rossii na Afrikanskom Napravlenii,” Mirovaya Ekonomika I Mezhdunarodnyye Otnosheniya, 63 (12), 2019, pp. 90-10; “Russia-China Bilateral Trade Hit US$110 Billion in 2019 – What Is China Buying?” Russia Briefing, January 14, 2020.
[50] “Leading trade partners of Russia in Africa in 2019, by trade revenue,” Statista, n.d.
[51] Burk, Jason, “Moscow aiming to win influence by wooing African states with nuclear energy,” The Guardian, August 28, 2019
[52] “Nuclear Power in Russia,” World Nuclear Association, April 2021.
[53] Weiss and Rumer, “Nuclear Enrichment,” pp. 9-15.
[54] Faleg and Stanislav, “Russia’s Forays into Sub-Saharan Africa,” pp. 2-4.
[55] “Foreign Minister Sergey Lavrov’s statement and answers to media questions at a joint news conference following talks with Minister of Foreign Affairs, Regional Integration and Togolese Abroad of the Togolese Republic Robert Dussey,” Russian Ministry of Foreign Affairs, February 16, 2021.
[56] סלמן, ירון, "הממד הביטחוני ביחסי ישראל-אפריקה", עדכן אסטרטגי, כרך 24, גיליון 2, אפריל 2021.
留言