חיזוק קשריה של דלהי עם כוחות פרו-מערביים במזרח התיכון מעיד כיצד השתחררה מהחשדנות כלפי המערב מעידן המלחמה הקרה. כעת, הודו מקווה שהפורום המרובע החדש (New Quad) – בו היא שותפה יחד עם ארה"ב, ישראל ואיחוד האמירויות – יסייע לקדם את האינטרסים המדיניים והכלכליים שלה באזור
רה"מ נפתלי בנט עם מקבילו ההודי, נרנדרה מודי, בפסגת האקלים בגלזגו בנובמבר 2021 | צילום: חיים צח, לע"מ
שני זרמי עומק בחברה ההודית עיצבו ובה בעת הגבילו את המדיניות של הודו במזרח התיכון מיציאתה לעצמאות ב-1947 ועד סופה של המלחמה הקרה. הראשון היה סולידריות אנטי-קולוניאלית (כלומר, אנטי-מערבית); השני היה הצורך להתנהל באזור בהתאם להשלכות הפנימיות של החלוקה הדתית של המדינה ומול יריבתה העיקרית, פקיסטאן. הודו עיצבה את יחסה לאזור לפי מתחים מבית ביחס למה שמכונה "השאלה המוסלמית", ולאור הסולידריות של פקיסטאן האסלאמית עם מדינות המזרח התיכון מבחוץ.
אך המורשת הזו היא כעת היסטוריה רחוקה. דבר אינו ממחיש זאת טוב יותר מאשר הקמתו ב-2021 של הפורום המרובע החדש (New Quad), שבו הודו חברה יחד עם ישראל, איחוד האמירויות וארה"ב. אמנם, יעבור זמן מה עד שהמקבילה המזרח-תיכונית ל-Quad ההודו-פסיפי (הכוללת את הודו, אוסטרליה, יפן וארה"ב) תהפוך לגורם משמעותי בגאופוליטיקה האזורית. עם זאת, עצם הקמת ה-מסגרת הרב-צדדית הזו מדגימה את התמורות שחלו במדיניות החוץ של הודו ומגדילה את הסיכויים שהיא תמלא תפקיד משמעותי יותר במרחב זה.
יחסה של דלהי כלפי המזרח התיכון השתנה באופן דרמטי מתחילת שנות התשעים. השינוי כולל את החלפת הקו האנטי-קולוניאליסטי הקשוח בשיתוף פעולה עם המערב; מעבר מתמיכה בפאן-ערביות כאידיאולוגיה למדיניות מורכבת יותר; עיקור כוחה של "השאלה המוסלמית" בהכתבת שיקולי מדיניות החוץ שלה; ומעבר מהתמקדות מטיפול קשרים בילטרליים אל אזורנות (regionalism) אסטרטגית. הסכמי אברהם שנחתמו באחרונה בין ישראל לארבע מדינות ערביות ומוסלמיות, בעידוד ארה"ב, סייעו אף הם לדלהי לזנוח רבות מהתפישות והסיסמאות הישנות ולדמיין מדיניות אזורית נועזת יותר.
הצמיחה הכלכלית המהירה של הודו בעשורים האחרונים הזניקה אותה במעלה ההיררכיה הגלובלית. התמ"ג הנוכחי שלה הוא כשלושה טריליון דולר, מה שמציב אותה ככלכלה השישית בגודלה בעולם במונחים נומינליים.[1] בהחלט ייתכן שהודו תטפס עד למקום השלישי בדירוג זה עד סוף העשור הנוכחי, אם כי עדיין תהיה רחוקה מאוד מסין ומארה"ב. עובדה זו מעמידה לרשות הודו משאבים וכלים חדשים ליישום מדיניותה במזרח התיכון, ובמקביל הפכה אותה לשותפה מושכת יותר עבור מדינות האזור.
מאמר זה מבקש לטעון שהודו עתידה למלא במזרח התיכון תפקיד שהולם את גודלה, את קרבתה הגיאוגרפית ואת הפוטנציאל האסטרטגי שלה. אם בעידן הפוסט-קולוניאלי התרחקה הודו מהמזרח התיכון ונדחקה לשוליים, הרי שהתרחבותה הכלכלית מאז תום המלחמה הקרה ומדיניות חוץ מבוססת על אינטרסים הרחיבו משמעותית את האפשרויות האזוריות שלה.
פריחת היחסים עם המערב
המחשבה שארה"ב תהפוך לשותפה האסטרטגית החשובה ביותר של הודו – אחת המייסדות של גוש המדינות הבלתי מזדהות (NAM) וממובילותיו – היתה בלתי נתפסת עד מחצית העשור הקודם. ואף על פי כן, היחסים של דלהי עם וושינגטון עמוקים ומקיפים יותר כיום מאלה שהיא מנהלת עם שאר המעצמות הגדולות.
מרגע שארה"ב פסקה מלהסתכל על הודו דרך הפריזמה המצומצמת של "דרום אסיה", היא החלה לראות בה גורם חשוב במאזן הכוחות במאה ה-21.[2] יחד עם אוסטרליה ויפן, הודו היא חברת מפתח בפורום המרובע (Quad) שארה"ב עומדת בראשו ושנועד לעצב מחדש את הארכיטקטורה ההודו-פסיפית. אפשר בהחלט לטעון שאחת ממטרות ה-Quad המקורי והאסטרטגיה האזורית שלו היא הבאת הודו הבלתי-מזוהה לכונן יחסים דמויי-ברית עם בעלות בריתה הוותיקות של ארה"ב.
במשך עשורים נחשב שיתוף פעולה עם המערב, כולל במזרח התיכון, לטאבו מדיני בהודו
בשנים שבמהלכן התפתח התהליך הזה, הנחת העבודה הרווחת היתה שאת השותפות בין דלהי לוושינגטון במרחב ההודו-פסיפי לא ניתן להעתיק למזרח התיכון. זאת, כיוון שבניגוד למזרח הרחוק – שם חששות משותפים מפני מהלכיה של סין קירבו בין הודו לארה"ב – נדמה היה כי אין כמעט מה שיחבר את השתיים בעיצוב המדיניות שלהן באזור זה.
המחלוקות בין וושינגטון לדלהי בענייני המזרח התיכון היו עמוקות והיסטוריות. במשך עשרות שנים ראתה הודו בקולוניאליזם המערבי ובגלגוליו החדשים כמקור למרבית הצרות באזור. אם המערב כונן את בריתות המלחמה הקרה באזור, דלהי עמדה בצד הנגדי והנהיגה בו את גוש המדינות הבלתי מזדהות; אם המערב התנגד ללאומיות הערבית, דלהי תמכה בה; כשהמערב התקרב לחלקים השמרניים באליטות הערביות, הודו אימצה לחיקה את האליטות הסוציאליסטיות החילוניות באזור; ולבסוף, הברית האנגלו-אמריקאית עם פקיסטאן בזמן המלחמה הקרה היתה אף היא סיבה משמעותית לעוינות ההדדית. כל אלה, בשילוב הנטייה השמאלנית והפופוליסטית של הפוליטיקה הפנימית של הודו באותם ימים, הפכו שיתוף פעולה עם המערב, כולל במזרח התיכון, לטאבו מדיני.
עם תום המלחמה הקרה, יחסיה של הודו עם ארה"ב השתפרו לאין ערוך. בד בבד, היא התחילה להסתגל לשינויים הרבים שחלו במזרח התיכון. אף על פי כן, שיתוף פעולה עם וושינגטון באזור היתה בבחינת גשר אחד רחוק מדי עבור דלהי עד שלהי העשור הקודם. אך ב-2014 נכנס לתמונה ראש הממשלה הנוכחי, נרנדרה מודי, שמפלגת בהרטיאה ג'נאטה (BJP) אותה הוא מוביל אינה חולקת מטען אידאולוגי עם השמאל במדינה. מודי נפטר ממה שהוא כינה "ההיסוסים ההיסטוריים של הודו"[3] בדבר התקרבות לארה"ב, כולל במזרח התיכון. הודו גם מגבירה את התקרבותה לבריטניה ולאירופה, במיוחד לצרפת, כדי למצוא בסיס משותף מערבה ממנה, במזרח התיכון ובאוקיינוס ההודי.
בתקופה הקולוניאלית, למשאביה של הודו היה חלק קריטי בשימור מנהיגותה של בריטניה במזרח התיכון. ג'אוואהרלאל נהרו, ראש ממשלתה הראשון של הודו, ניתק את דלהי באופן מכוון ממורשת זו; מודי, לעומת זאת, פתוח לעבוד עם ארה"ב ועם המערב במזרח התיכון – אבל רק בתנאים שיהיו מקובלים על הודו הריבונית.
בחינה מחודשת של האזור
המחויבות האידאולוגית של הודו ללאומיות הערבית ולשאלה הפלסטינית בזמן המלחמה הקרה הובילה לעתים תכופות לביקורת פנימית על כך שדלהי "יותר ערבית מהערבים".[4] כינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל לאחר סיום המלחמה הקרה (1992) היה חלק מהפנמה איטית אך ברורה של המורכבויות והסתירות הרבות שמאפיינות את האזור, אשר אינן מוגבלות רק לסכסוך הערבי-ישראלי.
הודו העצמאית הייתה לכודה במשך תקופה ארוכה בעמדה לא פשוטה ביחסה למזרח התיכון. הקושי נבע מהשכלותיהן של חלוקת תת-היבשת על פי קווים דתיים והקמת פקיסטאן האסלאמית ב-1947, מנוכחותו של מיעוט מוסלמי גדול בהודו ומהניסיון של איסלאמבאד לגבש סולידריות דתית עם מדינות המזרח התיכון. כתוצאה, התמיכה בלאומיות הערבית והעמדה הבלתי סלחנית כלפי ישראל הפכו לפתרון המועדף על הפוליטיקה ההודית בניסיונה להתגבר על היתרון הדתי-כביכול של פקיסטאן במזרח התיכון. מבחינה פנימית, קו זה גם הוכיח לכאורה שדלהי קשובה לרגשות המוסלמים ההודים המזדהים עם סבלם של בני דתם בעולם.[5]
מאז 2014 סייעה הלאומיות ההינדית של ראש הממשלה מודי ומפלגתו לשחרר את מדיניותה של הודו במזרח התיכון מלפיתת החנק של "השאלה המוסלמית". ה-BJP של מודי ביקרה במשך תקופה ארוכה את הגישה הזו, שנועדה בראייתה לפייס את המוסלמים; ברגע שהמפלגה עלתה לשלטון, היא שינתה כיוון ובהתאם גם שמה קץ לקו המסורתי של הודו בנוגע ליחסים עם ישראל. רה"מ מודי התגאה בידידותו האישית בקרובה עם ראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו והיה ראש הממשלה ההודי הראשון שביקר בישראל מאז כינון היחסים הדיפלומטיים ב-1992. קשרי המדינות, שהיו חשאיים בעבר, היו מעתה יכולים להתפתח בגלוי.
בניגוד לאזהרות שירות החוץ ההודי, היחס החם של מודי כלפי ישראל לא בלם את השיפור בקשריה של דלהי עם העולם המוסלמי
בניגוד לתפיסה שהייתה מקובלת בקרב הממסד של שירות החוץ ההודי עד אז, רה"מ מודי אף פנה ישירות לשליטים של איחוד האמירויות וסעודיה, ובכך העניק לכינון היחסים בין ישראל למדינות המפרץ תנופה מדינית חסרת תקדים. היחס החם כלפי ישראל גם לא בלם את מגמת השיפור בקשרי דלהי עם העולם המוסלמי – שוב בניגוד לאזהרותיו של אותו ממסד שמרני.[6] אף שההשתוללויות של ארגונים הינדיים קיצוניים ומיליציות אנטי-מוסלמיות בהודו מעוררות זעם בקרב מוסלמים בעולם,[7] פרובוקציות אלו לא הובילו לביקורת משמעותית מצד העולם המוסלמי, לעת עתה לפחות.
היבט חשוב נוסף הוא הכלכלה. צמיחתה המואצת של הודו משנות התשעים והלאה הפכה אותה ליבואנית נפט גדולה. כתוצאה, דלהי החלה להפנות תשומת לב גדולה יותר לאיראן ולמדינות מפיקות הנפט במפרץ הפרסי. אלו הוזנחו במשך זמן רב בעוד העניין של הודו הוסב בעיקר לסוגיות הקשורות לסכסוך הערבי-ישראלי.
בזמן המלחמה הקרה נרתעה דלהי מהשמרנות הערבית והתייצבה לצדם של הלאומנים הערבים. למרות הרצון הטוב שהופגן במפרץ כלפי הודו, בעיני דלהי, הממלכות הקטנות היו קרובות מדי לפקיסטאן בסכסוך שלה עם הודו. באופן דומה, הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי (OIC) צידד לעתים תכופות בפקיסטאן בסוגיית קשמיר והקשה בכך על שיתוף הפעולה עם הודו.
התלות הכלכלית ההדדית משנה באופן דרמטי את ערכו של המפרץ עבור הודו. לצד התלות האנרגטית המעמיקה, מאז אמצע שנות השבעים צמח מספר מהגרי העבודה ההודים באזור באופן משמעותי, ויותר משמונה מיליון הודים עובדים כיום במדינות המפרץ.[8] יתר על כן, עם הפיכתה ההדרגתית של הודו למעצמה כלכלית, החלו מדינות המפרץ לאמץ גישה נייטרלית יותר בסוגיית קשמיר. הן גם התאמצו להרחיב את קשרי הסחר עם הודו ולהעמיק את שיתוף הפעולה עמה במאבק נגד הטרור.[9] לבסוף, שקיעתה הכלכלית של פקיסטאן ביחס לצמיחה של הודו תרמה אף היא לשינוי החיובי בשותפות של דלהי עם המפרץ.
הודו מנהלת כיום במשאים ומתנים על הסכמי סחר חופשי עם ישראל, איחוד האמירויות והמועצה לשיתוף פעולה של המפרץ (GCC). אם תצליח, היא תעמיק עוד יותר את מעורבותה במזרח התיכון.[10]
שר החוץ ההודי בפגישה וירטואלית עם מקבילו האמירתי, ב-2020. הודו מחפשת בכל עת הזדמנויות להעמיק את מעורבותה במזרח התיכון |Photo: Indian Ministry of External Affair (CC BY-NC-ND 2.0)
כותרת ביניים: שישה צעדים קדימה
הודו העצמאית החלה את מעורבותה במזרח התיכון עם גישה אידאולוגית מוצקה ועמדות מדיניות קשיחות בסוגיות אזוריות. אך לאחר תום המלחמה הקרה אימצה דלהי קו מדיני פרגמטי שמתמקד בהרחבת קשרים בילטרליים עם כל שחקניות המפתח במזרח התיכון, מבלי להתחשב כמעט בטיב היחסים ביניהן. ואכן, פרט לטורקיה, דלהי נהנית כיום מקשרים טובים עם כל המעצמות האזוריות החשובות במזרח התיכון.
עם זאת, עד לאחרונה, מהתפישה הבילטרלית החדשה שלה נעדרה מסגרת אסטרטגית גדולה למעורבות באזור. מסיבה זו, פורום ה-New Quad צפוי להיות תוספת חשובה לנטייתה של דלהי להתמקד בקשרים בילטרליים. עצם העובדה שהודו חברה בשותפות אזורית עם שלוש מדינות שעמן היססה לקשור קשרים מדיניים בעבר, מצביעה על התפתחות משמעותית במחשבה שלה בנושאי מדיניות החוץ.
שש תמות אפשריות עולות כיום מהשותפות של הודו ב-New Quad:
התמה הראשונה היא התמקדותו המוצהרת[11] של הפורום החדש בשיתוף פעולה כלכלי, במיוחד בתחום התשתיות. אף שהביקוש לפיתוחן של תשתיות אזוריות מזנק, עד כה דלהי נותרה לרוב בשוליים. הודו צפתה כיצד סין יריבתה מרחיבה באופן דרמטי את השקעותיה בתשתיות מקומיות, במיוחד בנמלים, במטרה להניח את היסודות לנוכחות ארוכת טווח באוקיינוס ההודי. חשוב להדגיש כי ה-New Quad" אינו נוגע לתחרות עם סין במזרח התיכון, שכן לישראל ולאיחוד האמירויות קשרים איתנים עם בייג'ינג מזה זמן מה. עם זאת, הודו יכולה להגדיל את חלקה בקידום תשתיות באזור במסגרת הפורום המרובע החדש.
כמו מקבילו בהודו-פסיפי, גם ה-New Quad המזרח תיכוני מתאמץ להימנע מתדמית של ברית ביטחונית
התמה השנייה היא חדשנות. השילוב בין עוצמת החדשנות הישראלית, ההון האמירתי, השגשוג של השוק ההודי וקשריו המתרחבים עם חברות טכנולוגיה אמריקאיות, עשוי להשפיע על התמורות הכלכליות שעובר המזרח התיכון. שעה שמדינות עשירות בנפט כבר מתכננות עתיד בלעדיו, שיתוף פעולה בתחום הטכנולוגי עשוי להיות הבסיס להתפתחות הכלכלית ארוכת הטווח של האזור.
התמה השלישית היא ביטחון הפנים. לכל ארבע חברות ה-New Quad יש עניין רב להילחם בהקצנה הדתית באזור. בעוד כולן מקיימות קשרים בילטרליים במאבק נגד הטרור, העלאתן לרמה של הפורום החדש תאפשר לשלב את יכולותיהן בתחום המודיעין ואכיפת החוק. צעד כזה יגביר משמעותית את ערכה של המסגרת הרב-צדדית עבור חברותיה.
התמה הרביעית עוסקת בחיזוק שיתוף הפעולה ההגנתי בטווח הארוך. קשריה של הודו בתחום עם ארה"ב וישראל רק הולכים ומתהדקים, בעוד איחוד האמירויות עצמה שואפת לפתח קשרים כאלה עם דלהי. כמו ב-Quad ההודו-פסיפי, כך גם מקבילו המזרח תיכוני אינו רוצה להצטייר כברית ביטחונית.
ובכל זאת, אין בכך כדי למנוע מארבע החברות לקדם שיתוף פעולה בתחומים של ייצור ביטחוני, ביטחון ימי ובניית יכולת במזרח התיכון ובאוקיינוס ההודי המערבי. שעה שארה"ב מתחילה לצמצם את היקף כוחותיה באזור, שיתוף פעולה הגנתי בין מדינות שחולקות תפישות דומות, כמו גם נשיאת נתח גדול יותר מהנטל הביטחוני שוושינגטון לקחה על עצמה עד כה, הם צעדים בלתי נמנעים. כל עוד ארה"ב נשאה בנטל, הודו יכלה להרשות לעצמה לשבת על הגדר בסוגיית המדיניות הביטחונית באזור; עם זאת, כיום אין לדלהי ברירה אלא להשתתף באופן פעיל בעיצובהּ.
התמה החמישית היא המסגרת המוסדית. ה-Quad האינדו-פסיפי נוסד כדי להשתחרר מאחיזתם של מוסדות קיימים, דוגמת איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN). באופן דומה, ה-New Quad עשוי לסייע להודו להשתחרר משאריות מדיניותה הישנה במזרח התיכון, שנוהלה דרך מוסדות כמו גוש המדינות הבלתי מזדהות, הליגה הערבית, הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי ומועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ – כמו גם מהקיפאון המדיני שנגזר מהתנהלותם.
לבסוף, ה-New Quad יכול לסייע להודו לשפר את מעורבותה במזרח התיכון. זהו שיתוף פעולה שהשפעתו חורגת מגבולות גיאוגרפיים של אזור מסוים, ובכך טמון פוטנציאל עוצמתו. בין אם במזרח הים התיכון, בקרן אפריקה, בחוף המזרחי של היבשת או במרכז אסיה – ברור לכל כי ההשפעה של מדינות המזרח התיכון גדלה בהתמדה. אף על פי שהעדפתה המסורתית של הודו היא לפעול בכוחות עצמה באזורים אלו, גישה זו מאבדת מיעילותה. שותפות אזורית איתנה עם ה-New Quad עשויה לסייע לדלהי להושיט יד באופן ממוקד יותר לפריפריה האסטרטגית של המזרח התיכון, כולל בתת היבשת.[12]
הפורום המרובע החדש עתיד לחזק את המעורבות הכלכלית, המדינית והביטחונית של הודו במזרח התיכון
סיכום
מספר גורמים ותהליכים גאופולטיים מאפשרים להודו לשדרג את תפקידה ומעמדה במזרח התיכון: התחממות מתמשכת ביחסי דלהי עם ארה"ב והמערב; רגיעה בכמה מהסכסוכים ארוכי השנים באזור, כמו הסכסוך הערבי-ישראלי; החשיבות הכלכלית הגדלה של הודו והתלות ההדדית המעמיקה שלה עם מדינות המזרח התיכון; היכולות הצבאיות המשמעויות שלה; והשינויים הפוליטיים הפנימיים שאפשרו לדלהי להשתחרר מהמגבלות האידאולוגיות הישנות על מעורבותה באזור.
ה-New Quad הוא שיאן של התמורות הללו: שותפות עם שלוש מדינות – ארה"ב, ישראל ואיחוד האמירויות – שהודו התרחקה מהן לאורך כל המלחמה הקרה. אמנם יידרש עוד זמן עד שהמסגרת החדשה הזו תבשיל ותזכה להשפעה משמעותית על האזור, אך הפורום המרובע החדש עתיד לחזק את המעורבות הכלכלית, המדינית והביטחונית של הודו במזרח התיכון.
בהיותה החלשה מבין מעצמות הגדולות המעורבות במזרח התיכון (בהשוואה לארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה וסין), ההשפעה של הודו באזור עודנה קטנה יחסית. ואולם, ככל שהיא מטפסת במדרג העוצמה הגלובלי, מנצלת את קרבתה הגאוגרפית, מעמיקה את גישתה הפרגמטית כלפי האזור ובונה קואליציות אזוריות חדשות, השפעתה של הודו על המזרח התיכון צפויה לגדול בצורה משמעותית בשנים הבאות.
פרופ' ס. ראג'ה מוהאן הוא עמית בכיר במכון למדיניות חברתית אסיאתית (Asia Society Policy Institute) בדלהי. הוא פרופסור אורח במכון ללימודי דרום אסיה (ISAS) באוניברסיטה הלאומית של סינגפור ושימש עבר מנהל המכון. פרופ' מוהאן היה המנהל המייסד של "קרנגי הודו" בדלהי, המרכז הבינלאומי השישי של קרן קרנגי לשלום. הוא היה מעורב במספר מכוני מחקר בהודו, כולל Institute of Defense Studies and Analyses ו-Observer Research Foundation.
הוא שימש פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת ג'וואהארלאל נהרו בניו דלהי ובבית הספר רג'רטנאם ללימודים בינלאומיים בסינגפור. מוהאן היה חבר בדירקטוריון היועץ לביטחון לאומי של הודו ובעל קתדרת הנרי אלפרד קיסינג'ר בספריית הקונגרס של ארה"ב בוושינגטון הבירה. כיום הוא עובד על ספר מטעם אדלפי על תפקידה של הודו במאזן הכוחות החדש באסיה עבור המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים (IISS).
הערות:
[2] הרעיון הועלה לראשונה בזמן מסע הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 2000 על ידי קונדוליסה רייס, בעתיד היועצת לביטחון לאומי של הנשיא ג'ורג' וו. בוש ומאוחר יותר מזכירת המדינה בממשלו. מאז צבר הרעיון מומנטום קבוע שבא לידי ביטוי ביוזמות כמו "הציר לאסיה", האזור ההודו-פסיפי וה-Quad.
ראו:
Condoleezza Rice, “Campaign 2000: Promoting National Interest”, Foreign Affairs, January/February 2000. https://www.foreignaffairs.com/articles/2000-01-01/campaign-2000-promoting-national-interest
[3] נאומו של ראש הממשלה נרנדרה מודי במושב המשותף בקונגרס האמריקאי ב-9 ביוני 2016. לטקסט המלא: https://www.indiatoday.in/world/story/full-text-of-pm-narendra-modis-historic-speech-in-the-us-congress-13124-2016-06-09
[4] לדיון על מקורות הביקורת מבית, ראו:
Girilal Jain, “Disillusionment with the Arabs: Shift in Indian Public Opinion”, The Round Table, Vol. 57 (1967), pp. 433-38.
[5] Theodore P. Wright Jr., “Ethnic Group Pressures in Foreign Policy: Indian Muslims and American Jews”, Economic and Political Weekly, Vol. 17, No. 14, 9 October 1982, pp. 1655-60.
[6] Nicolas Blarel, “Modi looks West? Assessing change and continuity in India’s Middle East policy since 2014,” International Politics, 3 June 2021.
[7] Sumit Ganguly and Nicolas Blarel, “Why Gulf States Are Backtracking on India: Islamophobia is undoing years of New Delhi’s diplomatic gains in the Middle East,” Foreign Policy, 5 May 2020. https://foreignpolicy.com/2020/05/05/gulf-states-backtracking-india/
[8] Indian Ministry of External Affairs (MEA), “Population of Overseas Indians,” December 2016. http://mea.gov.in/images/attach/NRIs-and-PIOs_1.pdf
[9] Mohammed Sinan Siyech, “Understanding India’s increased counter terrorism cooperation with Saudi Arabia and the UAE,” India Review, Vol. 19, No. 1, 2020, pp. 351-375.
[10] “India working on free trade agreements with Israel, Middle East Nations”, Jerusalem Post, 18 December 2021. https://www.jpost.com/international/india-working-on-free-trade-agreements-with-israel-middle-east-nations-689120
[11] Office of the Spokesperson, “Secretary of State Antony J. Blinken’s Meeting with Emirati Foreign Minister Sheikh Abdullah bin Zayed, Indian External Affairs Minister Dr. Subrahmanyam Jaishankar, and Israeli Foreign Minister and Alternate Prime Minister Yair Lapid,” U.S. Department of State, 18 October 2021. https://www.state.gov/secretary-of-state-antony-j-blinkens-meeting-with-emirati-foreign-minister-sheikh-abdullah-bin-zayed-indian-external-affairs-minister-dr-subrahmanyam-jaishankar-and-israeli-foreign-minist/
[12] איחוד האמירויות היא בין המדינות הבודדות שתמכו בשינויים החוקתיים השנויים במחלוקת שהודו ערכה בג'אמנו וקשמיר ב-2019, ולאחרונה הסכימה להשקיע במחוז. ראו:
Murali Krishnan, “Why Dubai plans to build infrastructure in Kashmir,” Deutsche Welle, 25 October 2021. https://www.dw.com/en/why-dubai-plans-to-build-infrastructure-in-kashmir/a-59620265
Comments