ערוצי השידור בישראל התגייסו בתחילת "חרבות ברזל" להשיב את החוסן לישראלים מוכי ההלם והיגון, ושיעור האמון הציבורי בהם עלה בהתאם. אך המאמץ להישאר בקונצנזוס הפך עם הזמן לצנזורה עצמית, המונעת מאזרחי ישראל לקבל את תמונת המצב המלאה על המלחמה, גם על החלקים הפחות נעימים בה. הסתרת המידע הזה פוגעת ביכולתו של הציבור – מפוליטיקאים ודיפלומטים ועד אזרחים ברשתות – להילחם עבור הנראטיב הישראלי במדיה המסורתית והדיגיטלית
Image generated by AI (Co-Pilot)
מה תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית הנקלעת למלחמה אכזרית, מול אויב הנלחם נגדה במספר זירות וחזיתות, בהן זירת הדיפלומטיה הציבורית והתקשורת, בארץ וברחבי עולם? האם תפקידה של התקשורת הוא להתגייס לטובת המערכה ולחזק את הנראטיב הישראלי, החוסן של הציבור הישראלי והדבקות במאמץ המלחמתי? או שעליה לשרת בראש ובראשונה את זכות הציבור לדעת ולעסוק גם בביקורת הממשלה, השלטון ומערכת הביטחון בזמן שהתותחים עוד רועמים? האם היא יכולה למלא את שניהם בו-זמנית?
כאשר פרצה מלחמת "חרבות ברזל" ב-7 באוקטובר 2023, אמון הציבור בתפקודה של התקשורת הישראלית ובאמינותה היה נמוך במיוחד. כמי שחוקר את הנושא שנים רבות, אני יכול לקבוע שמדובר היה בשפל היסטורי, שהתבטא גם בסקרי דעת הקהל.[1] מצב זה הוא תוצאה של גורמים רבים, בהם הפצעתן של טכנולוגיות חדשות של התקשורת, הרשתות החברתיות, השינויים בבסיס הכלכלי של התקשורת ועוד.
לצדם שמור מקום נכבד למתקפות חסרות התקדים של הממשלה, העומד בראשה ותומכיהם על ערוצי השידור המרכזיים שלנו. עוד לפני המלחמה, הם כונו באופן כמעט רשמי "ערוצי תעמולה", "ערוצי תבהלה", שלא לומר "אל-ג'זירה";[2] ואחרי שפרצה, הוענקו להם תארים כמו "ערוץ של בוגדים", "שופר של אויבי ישראל" ומי ש"שברו שיאים של שקרים".[3]
ב-7 באוקטובר התקשורת הישראלית התגייסה גם כן למלחמה – אולם את תמיכתה העניקה לעם ולצה"ל. במקביל, היא ביקרה בחריפות את הממשלה על חידלונהּ בימים ובשבועות הראשונים אחרי הטבח. צעד זה השיב במידה רבה את האמון הציבורי בתקשורת המרכזית, אולם לאורך זמן התגלה כחרב פיפיות: במאמציה להימנע מהבעת עמדות מעוררות מחלוקת לגבי המלחמה וכלפי צה"ל, גופי התקשורת מגוננים על הציבור כבר קרוב לשנה מפני מראות ההרס והמוות של פלסטינים ברצועת עזה ומפני דיווחים לא אוהדים כלפי ישראל, כפי שהם מגיעים לשאר העולם.
מצב זה, אותו ניתן היה להבין בעקבות ההלם שפקד את המדינה מיד בתחילת המלחמה, הפך עם הזמן לצנזורה עצמית הרסנית. ללא הבאת תמונת מצב מלאה של הנעשה במלחמה והבנה מהם טיעוני הצד השני כלפי ישראל, התקשורת המשודרת מונעת מפוליטיקאים, מדיפלומטים, מפעילים ומאזרחים רגילים כלים שבעזרתם יוכלו להיאבק עבור המדינה בזירת הדיפלומטיה המסורתית והציבורית וברשתות החברתיות. בדבקותה במדיניות זו, אני טוען, התקשורת מועלת בתפקידה הדמוקרטי, כמי שאמורה להביא לצופים ולקוראים את המציאות בשטח ולתווך אותה עבורם.
התקשורת הישראלית במלחמה בעזה
ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל נמצאים כבר שנים רבות בתווך בין הרשתות החברתיות והעולם הדיגיטלי, המוצפים בחדשות כוזבות ושוחקים את האמון בתקשורת הממוסדת. זאת, בדומה למקביליהם באירופה וגם בארה"ב, החווים תהליכים דומים. האסטרטגיה של ערוצי השידור וחברות החדשות הגדולות שלנו להתמודד עם מצב זה היתה לנסות לקרוץ לכל הקהלים ולשמור על הרייטינג מכל המחנות.[4]
הצורך הזה הוליד תפיסה, שהלכה והתגברה בעשור החולף, לפיה תפקידה של התקשורת הוא "לאזן" בין העמדות כדי שלכל צופה יהיה את העיתונאי, הכתב או השדר שהוא יכול להזדהות איתו. אולם התוצאה היתה אובדן אמון מתמשך, כיוון שבמרבית ערוצי השידור המרכזיים, לצד העיתונאי "שלו" – כל צופה קיבל גם את העיתונאי, הכתב או המגיש של הצד השני שעיצבן אותו, עורר בו חוסר אמון, וחיזק את התחושות השליליות שלו כלפי הערוץ והתקשורת בכלל.[5] היוצא מן הכלל הוא ערוץ 14, שאימץ את חוסר האמון בתקשורת כאסטרטגיה. שקרים, תיאוריות קונספירציה וסיפורי כזב המקדמים את הימין,[6] הפכו לבסיס מתכונת השידורים של הערוץ והביאו לעלייה בשיעורי הצפייה בו.
כלי התקשורת אימצו אסטרטגיה חדשה אחרי 7 באוקטובר: ניצול משבר האמון בממשלה כדי לחזק את האמון בצבא, בארגוני התנדבות אזרחיים – וגם בתקשורת עצמה
האסון הנורא של 7 באוקטובר תפס כאמור את ערוצי השידור בנקודת שפל, אך גם העיר אותם למציאות חדשה. רוב המנהלים, העורכים, הכתבים והשדרים שמו בשבועות הראשונים בצד את האסטרטגיה של הליכה בין הטיפות – לאזן בין ימין ושמאל ולהיזהר בכבודם של שרי הממשלה – ואימצו, אולי בלי דעת, אסטרטגיה חדשה ומפתיעה. עיקרה: ניצול משבר האמון בגוף אחד (הממשלה) כדי לחזק את האמון במערכות אחרות – הצבא, ארגוני התנדבות אזרחיים וגם בתקשורת עצמה.
חוקרי תקשורת יודעים, וכתבו על כך לא פעם, שבעת מלחמה התקשורת הופכת מגויסת.[7] לא קשה לקבוע זאת גם לגבי מלחמת "חרבות ברזל", ולמעשה הדבר כמעט בלתי נמנע. הרי כולנו חלק מהמאבק: אנחנו, בני ובנות הזוג שלנו, ההורים והילדים והילדות שלנו משרתים בצבא, ואנו קורבנות הטרור של חמאס ושותפיו. ההזדהות היא עמוקה, הכאב של כולנו, והדמעות של הכתבים והשדרים הן אותנטיות ונוגעות ללב של כל צופה.
הכותרות והסיסמאות של ערוצי השידור הן "יחד ננצח", ודגל ישראל מתנפנף בצד המסך. מיומה הראשון של המלחמה איישו דובר צה"ל ודוברי פיקוד העורף באופן רציף את האולפנים, לצד גנרלים בדימוס. בחודשים הראשונים של המלחמה, השידור כולו היה מגויס לטובת המערכה ונועד בראש ובראשונה לרומם את רוחו השפלה של העם אחרי המכה הנוראה שקיבלנו ולחזק את הלוחמים והמשפחות בעורף. כל זה היה צפוי ואף חיוני.[8]
אולם הפעם קרה גם משהו חדש.
מתגייסים – נגד הממשלה
ההלם, הכאוס וחוסר האונים של הימים הראשונים של המלחמה הביאו לסיקור ודיווח תקשורתי שלא היה מעולם בישראל, ודאי לא בזמן מלחמה ובטח לא בימיה הראשונים והסוערים המחייבים התגייסות ואחדות. הפעם, ההתגייסות של התקשורת לא היתה לטובת הממשלה, אלא לטובת עם ישראל ההלום, שנמצא במאבק על קיומו, ובעיקר לטובת צה"ל, שמאז ומתמיד זוכה לאמון גבוה בקרב הציבור.[9] התקשורת המרכזית לא פעלה כמגויסת לטובת הממשלה, אלא להיפך – היא ביטאה חוסר אמון בה.
כתבים ושדרים, שעד המלחמה עשו מאמץ גדול להיות מאוזנים וממלכתיים, אמרו בימי המלחמה הראשונים באופן מפורש שאין להם אמון בממשלה הבלתי-מתפקדת. דני קושמרו מערוץ 12 היה הבולט שבהם כאשר שידר מהשטח תוך הבלטת של היעדרותה של המדינה. הדיווחים הדגישו את ההתגייסות של הציבור האזרחי, המתנדבים, התורמים וכמובן הלוחמים.
הממשלה זכתה באופן גלוי לחוסר אמון שהדהד את הרגשות של הציבור ההמום והמבולבל. ביום הטבח, באופן חסר תקדים, אזרחים רבים שנואשו מלפנות לגופי מדינה רשמיים, יצרו במקום זאת קשר עם עיתונאים שהם מכירים אישית או אפילו מהמדיה, ושלחו להם בקשות לעזרה ותיאורים של המתרחש ומה שעובר עליהם בזמן אמת.[10]
התקשורת הממסדית ניצלה את הרגע המיוחד הזה, שבו כל הציבור פונה אליה כדי להתעדכן ולהירגע, על מנת לחדש את האמון של הציבור בה עצמה, בתקשורת, שהפכה להיות בימים הראשונים של המלחמה לנציגה של העם מול הממשלה.[11] היא ביטאה בימים ההם את הכעס הציבורי על ראש הממשלה שסרב לקבל אחריות על המחדל הנורא שהתרחש במשמרת שלו וניסה להטיל אותה על כוחות הביטחון.[12] כך, ערוצי השידור, שניסו לפני המלחמה לדבר בשפת האמון ונכשלו, החלו לדבר בשפה שהציבור הישראלי מכיר ומאמץ בשנים האחרונות: שפת אי-האמון בממסד. קרי, אי-אמון בממשלה.
כאן ניתן להבחין בפרדוקס: דווקא בעת מלחמה, אליו נכנסה כשמשבר האמון בה בשיאו, מצאה התקשורת הישראלית המקצועית, בעיקר בערוצים 11, 12 ו-13, נתיב ללבו של הציבור – לשקף את ההתגייסות שלו, הרצון באחדות, את הכמיהה לניצחון בקרבות ואת הכעס ואי-האמון כלפי הממשלה וראשיה.[13] כאשר אתה סובל מאי-אמון, האסטרטגיה המנצחת היא לומר שהצד השני משקר יותר – וזה בדיוק מה שהתקשורת הישראלית עשתה. בהשוואה לממשלה, התקשורת הצטיירה כראויה לאמון, שכן היא לפחות ניסתה לעשות את תפקידה.
זכות הציבור לדעת או הגנה על החוסן הלאומי?
בנקודה זאת ראוי לצלול לעומק הדילמה שהצגתי בפתח המאמר: האם חידוש אמון הציבור בתקשורת כרוך גם במעילה בתפקידה המסורתי והדמוקרטי ככלב שמירה, המשרת את זכות הציבור לדעת ועוסק בביקורת השלטון? האם תפקידה של התקשורת הוא לשמר את החוסן של הציבור הישראלי, או גם לחשוף אותו למציאות מורכבת וקשה? ומה ההשלכות האפשריות של מצב כזה על הדיפלומטיה הישראלית ויחסי החוץ שלה?
ניתן לזקוף לפחות חלק מהאמון המחודש של הציבור הישראלי בתקשורת לכך שערוצי השידור מיצבו את עצמם בתחילת המלחמה לא רק כמי שתומכים בצה"ל ולחימתו בחמאס, אלא כמי שמגינים על הציבור הישראלי מפני מראות וידיעות קשות מדי. הנושא הוגדר ומוסגר כשמירה על ביטחון המדינה והחוסן הישראלי וכסירוב לתת במה לתעמולה של החמאס.[14]
דוגמה לכך הוא הפגיעה המצערת של צה"ל בבלתי מעורבים, בנשים ובילדים בעזה. מקרים כאלה – אם הם זוכים בכלל להתייחסות – מוצגים לרוב על ידי כלי התקשורת הישראלים כ"תעמולה" של חמאס, והעלאתם בידי כלי תקשורת בינלאומיים ממוסגרת כ"סיקור מוטה" ואפילו אנטי-ישראלי,[15] שלא לומר אנטישמי.
התקשורת נמנעת מלהראות לציבור תמונות קשות שעלולות לפגוע בתחושת השליחות הלאומית שקיבלה על עצמה, וכפועל יוצא גם באמון המחודש לה היא זוכה ממנו
באותו אופן, התקשורת הממוסדת גם נמנעה מלשדר במלואם את סרטוני החטופים שפרסם חמאס, במטרה למנוע מתן במה למה שהוגדר כ"לוחמה פסיכולוגית" ו"טרור תקשורתי" מטעם הארגון.[16] למעשה, כל בדל מידע שמשרת את הנראטיב של חמאס וכל מידע שהגיע ממנו, מערוץ אל-ג'זירה, או מערוצי שידור ערביים ומעיתונאים מקומיים בעזה, מוסגר כלוחמה פסיכולוגית וכשירות לארגון האסלאמיסטי הרצחני.
הדברים הגיעו עד כדי כך שהציבור הישראלי כמעט שאינו נחשף במהלך המלחמה למתרחש בעזה, אלא בתיווך של הצבא, דובר צה"ל וכתבים ישראלים שמתלווים לכוחות הפועלים ברצועה. בערוצי השידור שלנו ובמרבית העיתונים רואים בעיקר את אחוות הלוחמים, את הנחישות וההתגייסות למלחמה בטרור, וכמובן את הד"ש לאישה, לאמא ולילדים בעורף. העיתונאים הישראלים עצמם נחשפים לרוב לנעשה בעזה רק דרך המשקפות של צה"ל, בסיורים שמארגן דובר צה"ל ובשיחות עם החיילים שלנו בשטח.
כך פיתחה התקשורת הישראלית, לצד מוסד הצנזורה הצבאית הוותיק שפועל על פי חוק, גם צנזורה פנימית עצמית בזמן מלחמה. מטרתה: להימנע מלהראות לציבור תמונות קשות שעלולות לפגוע בתחושת השליחות הלאומית שקיבלה על עצמה, וכפועל יוצא באמון המחודש בה.
הפער בין תמונת המציאות שקיבלו רוב הישראלים – דרך ערוצי השידור הבולטים בישראל, ערוצים 11, 12, 13 וכמובן 14 – לבין תמונת המציאות של הצופים בשאר העולם, שניזונים מתמונות וסרטונים שמופצים על ידי חמאס ועל ידי עיתונאים פלסטינים וזרים מרצועת עזה, הפך גם לפער בתודעה. ישראלים רבים עדיין מתקשים להבין את הכעס בעולם על המלחמה המתמשכת בעזה, על הפגיעה בבלתי מעורבים ועל מה שנתפס על ידי רבים כתגובה קיצונית וחריפה מדי של ישראל, שיש שניסו לתאר אותה כ"רצח עם" ופשע מלחמה.
חיילי צה"ל ברצועת עזה | צילום: אתר דובר צה"ל
הזעם על ישראל, ההפגנות בעולם, כמו גם התביעה בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג, מוסגרו כאן על ידי התקשורת המרכזית שלנו כביטוי לאנטישמיות ולהתנגדות לקיומה של ישראל, או אפילו כתמיכה עולמית בחמאס.[17] קשה היה, ועדיין קשה, להסביר שרבים מקרב צרכני התקשורת בעולם פיתחו גישה מורכבת יותר לאירועים: חלקם גינו את חמאס על טבח 7 באוקטובר, אך מגנים כעת את ישראל על הנזקים שגרמה המלחמה לאזרחים בעזה ועל התמשכות הקרבות והריסתה של הרצועה. לצד זאת, אי אפשר להתעלם מכך שאחרים – אולי בשל הסיקור הבולט של התמונות הקשות מעזה – גיבשו עמדה אנטי-ישראלית הממוקדת דווקא בגינוי פעולותיה בעזה, לצד דרישה להפסקת אש בכל מחיר.
ככל שחלף הזמן מאז תחילת המלחמה, הטענות מצד חוקרים ומומחים כלפי גופי התקשורת המרכזיים בישראל הלכו וגברו. בראשן ניצבת ההאשמה – לה אני שותף – לפיה התקשורת הממוסדת ממשיכה לסוכך על הציבור הישראלי ולמנוע ממנו לקבל תמונה הוליסטית יותר של הנעשה ברצועת עזה.
גם אם היה נכון בתחילת המלחמה להתמקד בחוסן הישראלי ובחיזוק רוח הלחימה של הציבור לאחר הטראומה של 7 באוקטובר, על התקשורת למלא גם את תפקידיה הנוספים. ה"מגננה" התקשורתית של השבועות הראשונים הפכה לצנזורה עצמית קבועה, שהלכה וניתקה את הציבור הישראלי מהנעשה בעזה, ומכאן גם מהנעשה בעולם כולו.
פער התודעה בין הציבור הישראלי לדעת הקהל העולמית פוגע במאמצי הדיפלומטיה הציבורית שמנהלת המדינה, הרשמיים והבלתי רשמיים
השלכות מדיניות זו של ערוצי התקשורת הן חמורות: בכך שהם מונעים מהציבור הישראלי לקבל תמונת מצב מלאה על המלחמה והשלכותיה, הערוצים שוללים ממנו גם את את הקונטקסט לקשיים המדיניים הרבים בהם ישראל נתקלת מאז תחילת הפלישה לרצועה. זהו שורש הבעיה הישראלית: ללא הבנה עמוקה ומלאה יותר של טענות הצד השני ושל המציאות שלו, כפי שהיא נחשפת בעיקר בתקשורת הזרה, קשה לישראלים להשתתף בשיח העולמי ובקרבות ה"הסברה" והדיפלומטיה הציבורית, בלי לייחס לכל מי שדואג לחיי ילדים בעזה שנאה לישראל או ליהודים. בכך, הם יוצאים לקרב עם מחסנית חצי מלאה.
התקשורת צריכה לצייד את הציבור הישראלי – הכולל גם דיפלומטים, פוליטיקאים, עיתונאים, פעילי רשת, פעילים חברתיים, אנשי אקדמיה וישראלים עם קשרים ברחבי העולם – בידע מקיף ומעמיק של המתרחש במדינה ובזירות הלחימה השונות, כדי שיוכלו לתווך את המציאות המורכבת לקהלים שונים, בארץ ובעולם. חשוב שבציבור הישראלי יבינו שלא כל מי שמגנה את פעילות צה"ל הוא בהכרח אנטישמי או אנטי-ישראלי; לפעמים הוא פשוט נחשף לתמונת מציאות אחרת מאשר צרכן התקשורת הישראלי הממוצע. במקום לפטור זאת כאנטי-ישראליות או אנטישמיות, צריך ללמוד את המציאות ואת הטענות המוטחות בישראל ולמצוא דרך לייצר שיח ולענות עליהן.
פער התודעה בין הציבור הישראלי לדעת הקהל העולמית פוגע במאמצי הדיפלומטיה הציבורית שמנהלת המדינה, הרשמיים וגם הבלתי רשמיים. ובדבקותה במדיניות הבלתי-רשמית הזאת, התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה ובחובה האתית והמקצועית שלה לשרת את זכותו של הציבור לדעת, להראות את המציאות כפי שהיא, לתווך אותה גם כשהיא קשה, ולבקר את השלטון.[18]
סיכום
התקשורת הישראלית אימצה במהלך המלחמה אסטרטגיה של מאמץ לחידוש אמון עם הציבור, הכמהַ לאחדות ולניצחון על האויב. הסיסמה הייתה ונותרה "יחד ננצח". המהלך הזה היה כרוך בתמיכה בצה"ל ובלוחמים, באימוץ מלא של הנראטיב של הצבא, ועם הזמן בהתעלמות מוחלטת מהנראטיבים של חמאס, הפלסטינים, תושבי עזה ותומכיהם בעולם.
האסטרטגיה הזו הובילה את התקשורת הישראלית עד כדי התעלמות מהמציאות המורכבת. בצנזור של סרטונים של חטופים ובהימנעות מדיווח על ההרס בעזה והפגיעה של המלחמה בתושביה, היא תרמה לניתוק של הציבור הישראלי מהמלחמה, כפי שזו נשקפת מעל גבי מסכים רחבי העולם.
הניתוק הזה אינו רק מעילה בחובתה המקצועית והאתית של התקשורת לשרת את זכות הציבור לדעת, אלא גם פוגעת ביכולת של מדינת ישראל ואזרחיה להכיר ולהבין את הנראטיב העולמי סביב המלחמה, כדי לדעת איך להיאבק בו באמצעות דיפלומטיה ציבורית ותקשורתית מתאימה.
ד"ר יובל קרניאל הוא מרצה בכיר למשפט ותקשורת בבית הספר סמי עופר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן. הוא מחבר משותף עם עמית לביא דינור של הספר "משבר אמון – השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה" (הוצאת רסלינג 2022). לשעבר רקטור ומשנה לנשיא בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, יו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור והיועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.
(צילום: רוני סופר, באדיבות המחבר)
הערות
[1] יובל קרניאל ועמית לביא דינור, משבר אמון – השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה, תל אביב: רסלינג, 2022.
[2] ראו למשל: בנצי רובין, "נתניהו חוזר לתקוף את התקשורת: 'ערוצי תעמולה'", סרוגים, 13 במארס 2023 (לינק); יהודה שרוני, "שר התקשורת: "ערוצי התעמולה מגלים אהדת יתר לשונאי ישראל'", וואלה, 19 במאי 2023. https://finance.walla.co.il/item/3580061 ; גיל משעלי, "במיליון שקל: חדשות 12 תובעת את העיתונאי שכינה אותה 'אל-ג'זירה 12'", מאקו, 23 ביוני 2024. https://www.mako.co.il/press_and_marketing-news_press/Article-1a0ff3bbc644091027.htm; ציוץ של יאיר נתניהו, 28 באוגוסט 2020: https://x.com/YairNetanyahu/status/1299395250121781250
[3] על ח"כ טלי גוטליב, ראו: שוקי טאוסיג, "פניה של הליכוד: חברת הכנסת טלי גוטליב בעוד קריאה מתועבת בעיצומה של מלחמה", העין השביעית, 12 באוקטובר 2023. https://www.the7eye.org.il/499319; על השר שלמה קרעי, ראו: אנה ברסקי, "'שופר של אויבי ישראל': קרעי במתקפה נוספת נגד התאגיד", מעריב, 20 בדצמבר 2023. https://www.maariv.co.il/culture/tv/Article-1061302; על השר יריב לוין, ראו: שמעון הללי, "השר לוין מאשים: 'ערוצים 12 ו-13 שברו שיא חדש של שקרים'", עכשיו 14, 22 במאי 2024. https://www.now14.co.il/article/957845
[4] ראו למשל: נבו טרבלסי וגלית חתן, "להיות מספר שתיים: המאבק בין הערוצים 13 ו-14 עולה הילוך", גלובס, 23 בינואר 2024. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001468322
[5] יובל קרניאל ועמית לביא דינור, "מחזירים מלחמה", ליברל, 7 בינואר 2024. https://theliberal.co.il/war-again/
[6] משה גורלי, "תמהיל של פייק ניוז והסתה", כלכליסט, 6 ביוני 2024. https://www.calcalist.co.il/local_news/article/hyozyy04c; ראו גם הסיקור המתמשך של "העין השביעית" על ערוץ 14: https://www.the7eye.org.il/topic/%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%A5-14
[7] דניאל דור, עיתונות תחת השפעה, תל-אביב: בבל, 2001.
[8] Yuval Karniel and Amit Lavie-Dinur, “The Israeli Media during the Gaza War: Insights from the First Weeks after the Disaster,” IntechOpen, 2024. https://www.intechopen.com/online-first/1179359
[9] ראו מדד אמון הציבור של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, המעיד על כך באופן עקבי, וגם בזמן המלחמה. https://www.runi.ac.il/research-institutes/government/libres/public-trust-measures/
[10] דני קושמרו, "'אני צריכה עזרה, חטפו את אבא שלי': הפנים מאחורי הראיונות מתוך התופת", מאקו, 15 באוקטובר 2023. https://www.mako.co.il/news-military/6361323ddea5a810/Article-5d5b7a9718a2b81026.htm
[11] Karniel And Lavie-Dinur, “The Israeli Media during the Gaza War”;
קרניאל ולביא דינור, "מחזירים מלחמה".
[12] טל שלו, "ציוץ נתניהו: האשים את כוחות הביטחון במחדל, ומחק", וואלה!, 29 באוקטובר 2023. https://news.walla.co.il/item/3619078
[13] סקר שערך המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן בין 14 ל-21 באוקטובר 2023 הצביע על ירידה משמעותית באמון הציבור בממשלה. רק 24% מהנשאלים ענו שהם מרוצים מתפקודהּ ורוב גדול – 76% – הביע חוסר שביעות רצון. האמון בכנסת היה בשפל של 14% אמון ובממשלה – 17%. צה"ל זכה לאמון רב הרבה יותר – 73% הביעו בו אמון. המעניין במיוחד היה עלייה באמון הציבור בתקשורת: לאחר השפל של השנים האחרונות, הסתמנה עלייה משמעותית לכיוון של 30% אמון בתקשורת, נתון גבוה יחסית.
[14] Karniel and Lavie-Dinur, “The Israeli Media during the Gaza War.”
[15] כתב מקור ראשון, "מחקר בארה"ב: כך מזייף חמאס את מספרי ההרוגים בעזה", מקור ראשון, 11 במארס 2024. https://www.makorrishon.co.il/news/744997/; איתמר אייכנר, "האו"ם חתך בחצי את מספר הילדים והנשים שנהרגו בעזה: 'הנתונים עוברים מניפולציה'", YNET, בתאריך 13 במאי 2024. https://www.ynet.co.il/news/article/rjw11kqy7a
[16] ראו בעניין זה: יסמין גואטה, '"כופפנו את כללי הבסיס של מקצוע העיתונות': עורכי החדשות בדילמה מול סרטוני החטופים", דה מרקר, 15 בנובמבר 2023. https://www.themarker.com/advertising/2023-11-15/ty-article/0000018b-ce96-dffa-adef-ee96d3410000; אורן פרסיקו, "בחדשות 12 החליטו לשדר את סרטוני החטופים, ערוץ 14 מסרב", העין השביעית, 27 באפריל 2024. https://www.the7eye.org.il/517524
[17] ראו למשל: עמית סגל, "קרב הבלימה נגד האג: הקונגרס שוקל סנקציות על ביה"ד - ועל מדינות שישתפו עמו פעולה", N12, בתאריך 21 במאי 2024. https://www.mako.co.il/news-diplomatic/2024_q2/Article-9488a0e3cfb9f81027.htm; איציק ברנדוויין, "עמית סגל: לא שטויות של פוליטיקאים מדרג ב' הביאו אותנו להאג", ערוץ 7, בתאריך 11 בינואר 2024. https://www.inn.co.il/news/626010; דניאל פרידמן, "בתי הדין הבינלאומיים הופכים את המשפט הבינלאומי למגנה כרטא של הטרוריסטים", מעריב, 25 במאי 2024. https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1101488; אסף אוני, "המסר המסוכן של האג: אין הבדל בין מנהיג טרור למנהיג דמוקרטי", גלובס, 20 במאי 2024. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001479137.
[18] על תפקידה הביקורתי של התקשורת גם בזמן מלחמה ראו: מוטי נייגר, אייל זנדברג ואורן מאיירס, רטוריקה של ביקורתיות: ביקורת מאתגרת, ביקורת מאשרת והעיתונות הישראלית במלחמת לבנון השנייה, חוברת מס' 5, תל אביב: בית ספר רוטשילד-קיסריה לתקשורת, אוניברסיטת תל אביב, 2008.
Comments