"אין לישראל עוד נציגות שפועלת במדינה שיורים עליה טילים בליסטיים"

אזעקות על בסיס יומי, פעילות ללא חשמל או אינטרנט, העתקת הנציגות ממקום למקום שלוש פעמים, קושי לגייס עובדים וצורך קבוע להסביר מדיניות ישראלית שלא תמיד מתקבלת היטב בקייב. בראיון ל"זירה" מסכם שגריר ישראל לאוקראינה, מיכאל ברודסקי, שנה סוערת

השגריר ברודסקי (משמאל) עם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי. "לקח לנו הרבה זמן להסביר את המגבלות שלנו" | צילום: באדיבות שגרירות ישראל בקייב

באמצע פברואר נפתח בקייב פסטיבל הסרטים הישראלי – כנראה היחיד בעולם, מלבד שדרות, שבו אזעקות עלולות בכל רגע להבריח צופים מהמסכים למקלטים. קיומו של הפסטיבל, שכמותו מארגנות נציגויות ישראל במדינות רבות בעולם, העניק מראית עין של שגרה לפעילות דיפלומטית במדינה שכבר שנה שלמה רחוקה מנורמליות כמרחק קייב ממוסקבה.

מאז פלשה רוסיה לשכנתה ב-24 בפברואר 2022 נאלץ גם צוות הנציגות הישראלית להתמודד עם קיום יומיומי שברירי, תוך קידום פעילות הומניטרית והגנה על תדמיתה של ישראל, עליה הועברה לא מעט ביקורת. שגריר ישראל בקייב, מיכאל ברודסקי, שוחח עם "הזירה" על שנה של עבודה דיפלומטית בצל המלחמה הגדולה ביותר על אדמת אירופה מאז 1945.

אחרי 12 חודשי מלחמה בלתי פוסקת ועומס מקצועי, פיזי ונפשי שדיפלומטים מעטים פוגשים בקריירה שלהם, איך מתמודד צוות השגרירות עם השחיקה הבלתי נמנעת?

לא אסתיר שיש שחיקה, זה מובן. המצב לא פשוט לעובדי השגרירות הישראלים וגם לעובדים המקומיים. הצוות נמצא פה לבד, הרחק מהמשפחות שפונו לפני זמן רב, ועובד בתנאי סכנה ממשית לחייהם. אין לישראל עוד שגרירות שפועלת במקום שיורים עליו טילים בליסטיים, טילי שיוט ומל"טים איראניים. אתן לך דוגמה: באחת ההתקפות על קייב, שני אזרחים נהרגו מטיל רוסי שפגע מאה מטרים בלבד מהמלון בו שהינו. ממש מעבר לפינה. אזרחית אוקראינית שעבדה בעבר בשגרירות, ורבים אצלנו הכירו, נהרגה בתחילת המלחמה.

בקיץ עזבו את הצוות שלושה בעלי תפקידים – חלק כיוון שהקדנציה שלהם תמה ואחרים ביקשו לעבור למקום יותר בטוח, כי יש להם משפחות וילדים. נשארנו כיום צוות מאוד מצומצם; למעשה, מי שעוסק כיום בעניינים מדיניים בשגרירות הם הסגנית שלי ואני. זה כל הצוות המדיני. בתנאים הנוכחיים, קשה מאוד לגייס דיפלומטים להגיע לאוקראינה.

בתחילת 2022 הושמעו דיווחים סותרים רבים על הסיכוי שרוסיה אכן תממש את איומה ותפלוש לאוקראינה. איך התנהלתם לאור אי-הוודאות באותם ימים?

היינו צריכים ללכת בין הטיפות – מול האוקראינים, מול האינטרסים הביטחוניים שלנו וגם מול מדינות המערב, למשל ארה"ב ובריטניה, שפינו את הנציגויות בקייב כבר בתחילת פברואר. קיבלנו מודיעין מכל מיני גורמים שהרוסים מתכוננים למלחמה, אבל היו כאלה שהתעקשו שהם אינם מזהים הכנות לפלישה מיידית ושהמצב בשליטה. הממשל בקייב גם הביע באופן פומבי אי-שביעות רצון מעזיבת השגריויות המערביות. בדיעבד התברר שהם פשוט לא רצו לעורר פאניקה ולהפיל את הכלכלה המקומית.

במשך כל חודש פברואר קיימנו הערכות מצב והתייעצויות יומיות עם משרד החוץ, משרד הביטחון וגורמים נוספים. בשורה התחתונה – לא הופתענו מכך שפרצה מלחמה, אבל בהחלט לא חזינו את ההיקף והעוצמה שבה היא החלה. הערכנו שזה ייפתח במבצע מוגבל במזרח המדינה, ובמקום זה היה ירי טילים על קייב ושיירות של טנקים רוסיים שהגיעו למרחק של קילומטרים מהבירה. כמה אפילו נעצרו רק בפאתי העיר.

מספר ימים לפני הפלישה פיניתם את השגרירות מקייב. איך התקבלה ההחלטה הזו?

בתחילת פברואר החלטנו – בדיעבד, בצדק – לפנות את משפחות צוות השגרירות והנחינו את הצוות לארוז תיק שיהיה מוכן לעזיבה מעכשיו לעכשיו. את ההחלטה הסופית קיבלתי ב-19 בפברואר כשהבנתי שהמלחמה בפתח. קיבלתי את האישור לכך ממנכ"ל משרד החוץ דאז, אלון אושפיז, משר החוץ יאיר לפיד ומרה"מ נפתלי בנט, ובאותו ערב הודעתי לצוות שמתפנים תוך שעה.

עזבנו בשיירה בחצות ונסענו מערבה ללבוב שבמערב המדינה, שם פתחנו נציגות זמנית לקבלת קהל ומתן שירות קונסולרי. היו המון ישראלים במערב אוקראינה וטיפלנו במאות אנשים. ב-24 בפברואר הופעלו אזעקות בלבוב וזו היתה התנסות ראשונה שלנו בירידה למקלטים. תוך מספר ימים נדדנו שוב, הפעם לפולין.

חשוב לי להדגיש שלא משנה כמה נערכים ומתכוננים, אי אפשר באמת להיות מוכן לאירוע כזה – לעזוב הכל, להיפרד מהמשפחות, לרוץ למקלטים כל יום, לעבור לתפקד מרחוק ולעזור בפרק זמן קצר לאלפי אנשים שתקועים במקלטים או בחוץ בטמפרטורות שמתחת לאפס וזקוקים לעזרה מיידית, 24 שעות ביום.

הנורמלי החדש

במה התמקדה העבודה שלכם בימיה הראשונים של המלחמה?

בתחילת 2022 שהו באוקראינה כ-20 אלף ישראלים. בשבועות לפני הפלישה משרד החוץ פרסם אזהרות מסע לאוקראינה, ואילו אנחנו בשגרירות הזהרנו ישראלים וביקשנו שיתפנו מהמדינה. חלק נשמעו לנו, אך לצערי כעשרת אלפים מהם בחרו שלא.

בשבועות הראשונים של המלחמה המרחב האווירי של אוקראינה היה סגור, הרכבות היו מלאות לחלוטין ואוטובוסים לא פעלו, אז ארגנו הסעות למעברי הגבול יחד עם הקהילה היהודית המקומית. בסיוע מטה משרד החוץ בארץ, ששלח תגבור של שליחים למעברי הגבול של אוקראינה עם פולין, מולדובה, הונגריה ורומניה, עזרנו בטיפול בבקשות במעברי הגבול והנפקנו דרכונים, תוך יום בודד, למי שלא היה להם דרכונים או שלא הגיעו איתם לגבול.

יותר קל וזריז מבישראל.

נכון (צוחק), היינו חייבים להיות יעילים. בימים הראשונים למלחמה לא חשבנו שהאוקראינים יוכלו לעמוד בפני כוחות הצבא הרוסי והנחנו שכבר לא נחזור לקייב. בפולין הקמנו מערך חילוץ ישראלי והסעות, כשצוותים קטנים מגיעים כל הזמן למעברי גבול ומנסים לחלץ כמה שיותר ישראלים. אזור הגבול עם פולין היה כפסע מאסון הומניטרי – אלפי אנשים שמחכים במשך ימים בתור, ללא מזון או צרכים בסיסיים, בקור המקפיא של פברואר. הפעילות שם נמשכה כמה שבועות ואז הלחץ ירד, כי מרבית המבקשים לעזוב עשו זאת. בסך הכל סייענו לכ-15,000 ישראלים, יהודים ולא-יהודים לצאת מאוקראינה.

מה עשו האוקראינים עובדי השגרירות בתקופה הזו?

בתחילת המלחמה הזמנו את כל העובדים האוקראינים בשגרירות לבוא איתנו לפולין, גם מטעמים פרקטיים – נזקקנו להם – וגם מטעמים אנושיים. מדינת ישראל באה לקראתם בצורה מאוד פתוחה – סייענו להם במעבר הגבול לפולין, עזרנו לחלקם כספית וגם הודענו לכל העובדים שהם ומשפחותיהם זכאים לעבור לישראל ולקבל בה מעמד חוקי. בסוף חלק נשארו בבירה, חלק באו איתנו לפולין וגם עכשיו חלקם עובדים שם. למעשה, הצוות שלנו מפוצל עד היום בין ורשה לקייב ועובד ברוטציה וב"משמרות". בשנה החולפת פיתחנו שיטות לבצע את כל זה. זה ה"נורמלי החדש".

שליטה בשיח

ישראל זכתה בתחילת המלחמה לביקורת קשה על סירובה להתייצב באופן מפורש לצד אוקראינה, כפי שעשו מדינות רבות במערב. חלק ניכר מהביקורת הגיע מקייב, כולל מהנשיא זלנסקי, שתקף את ישראל בנאום בפני הכנסת על כך שלא שלחה לארצו נשק או הצטרפה לסנקציות על מוסקבה. כיצד התמודדתם עם הביקורת?

העמדה שלנו תואמת את זו של מדינות המערב – אנחנו מגנים את הפלישה הרוסית לאוקראינה ומנסים לסייע לקייב ככל יכולתנו. ואחרי שהמצב בגבול "התייצב", אם אפשר לקרוא לזה כך, יכולנו להתפנות לעבודה מדינית ופעילות הסברה מול מקבלי ההחלטות ודעת הקהל המקומיים.

עם זאת, יש לנו עמדה ייחודית בנוגע לשת"פ ביטחוני עם אוקראינה, והם עוררו עלינו לא מעט ביקורת מצד האוקראינים, כולל מהנשיא זלנסקי. לקח לנו הרבה זמן להסביר להם את המגבלות שלנו ולהראות שישראל מעניקה סיוע רב וחשוב. רוב מדינות נאט"ו מספקות לאוקראינה ציוד לחימה ותחמושת, אבל אנחנו איננו חברים בברית ויש לנו שיקולים אחרים. הביקורת עלינו לא לקחה בחשבון את מורכבות המצב שלנו, אם כי קשה לבוא אליהם בטענות לנוכח המצוקה הגדולה שלהם, במיוחד בתחילת המלחמה.

הנשיא זלנסקי מסייר באזור סמוך לקייב שנפגע בלחימה, בנובמבר 2022. ביקורת חריפה על ישראל בתחילת המלחמה | Photo: The Presidential Office of Ukraine (CC BY-NC-ND 4.0)

אנחנו מנסים כל העת למקד את השיח בניסיון הישראלי בעתות חירום וכמה הוא רלוונטי במהלך המלחמה ואחריה. אגב, מי שהתחיל את השיח הזה הוא זלנסקי עצמו, שדיבר על הפיכת אוקראינה ל"ישראל גדולה" אחרי המלחמה. לקחנו את הרעיון הזה קדימה וקיימנו בדצמבר החולף ועידה גדולה בוורשה בנושא היערכות למצבי חירום – כיצד הניסיון הישראלי יכול לתרום לאוקראינה בהיערכות למצבים כאלה, בהגנה על תשתיות קריטיות, במים, בחיזוק מערכות הבריאות והחינוך ועוד.

בשורה התחתונה, נראה שהמאמצים שלנו – בשטח ובדעת הקהל – נושאים פרי: סקר שערכנו באחרונה העלה שדעתם של האוקראינים על ישראל לא השתנתה מאוד בעקבות המלחמה. לפני פברואר 2022, יותר ממחצית מהאוקראינים ראו בישראל מדינה ידידותית – וכך הם רואים אותה גם כיום; יותר ממחציתם יודעים מה היא עושה בשביל ארצם בתחום ההומניטרי; וכשליש מגלים הבנה לסיבות שגינן אנחנו לא מספקים לה נשק. בעיניי, זה נתון לא רע ומעיד על כך שהצלחנו להסביר את העמדה שלנו. במקביל, אני חש שהגישה של השלטונות האוקראיניים הפכה עם הזמן ליותר עניינית והם מבינים טוב יותר את היכולות ואת השיקולים שלנו.

תנאי עלטה

ישראלים רבים, ואולי גם צוות השגרירות, חוו בשנים האחרונות ירי טילים ורקטות לעבר אזור מגוריהם. כשהחלה המלחמה באוקראינה, שמעתם אמירות בסגנון "אתם בטח כבר רגילים לזה"?

בלתי אפשרי להשוות את המצב כאן למה שאזרחי ישראל עוברים בשנים האחרונות מהירי מרצועת עזה. בישראל יש מערכת התראה מתקדמת, מיירטי "כיפת ברזל" ואויב שמשגר רקטות פרימיטיביות יחסית. לאוקראינה אין מערכת התראה ויירוט מתקדמות והאויב משגר עליה, בין היתר, טילים בליסטיים שקשים מאוד ליירוט וטילי שיוט שאני לא יודע אם אפשר לחזות את המסלול שלהם.

כפועל יוצא, בכל פעם שמטוס ממריא מבלארוס עולה חשש שהוא עלול לשגר טיל לעבר אוקראינה, ואז יש אזעקות כמעט בכל רחבי המדינה. אז אמנם רובן אזעקות שווא, אבל כל כמה שעות צריך לרדת למקלט, וזה משבש את החיים של כולם וגם את הפעילות שלנו. לצערי, המצב הזה גם מייצר שאננות בקרב האוכלוסייה, כי אחרי מספיק אזעקות שווא אנשים מפסיקים לרוץ למחסה, ואז גובר הסיכוי שיהיו נפגעים.

שר החוץ אלי כהן (מימין) והשגריר ברודסקי מניפים את דגל ישראל בשגרירות בקייב שנפתחה מחדש, בפברואר | צילום: באדיבות שגרירות ישראל בקייב

מעבר לקושי הנפשי שנוצר, ישנם גם קשיים לוגיסטיים בניהול נציגות במצב הזה. אחד העיקריים הוא הפסקות החשמל: היו תקופות ארוכות, למשל בינואר האחרון, שבהן תשתיות החשמל נפגעו מירי רוסי ולא היה חשמל או אינטרנט, לא בשגרירות ולא בבתי העובדים. אי אפשר היה לעבוד. היינו מדברים עם איש או אשת צוות ואז היו אומרים לנו, "יש לי עוד חמש דקות אינטרנט וחשמל, ואז אני מתנתק לכמה שעות".

מה עושה שגרירות שפיזית אינה יכולה לתפקד?

בתקופות הקשות, האוקראינים הקימו מעין "מרכזי חוסן", שבהם אפשר היה להתחמם, לטעון את הגאדג'טים ולשתות כוס תה. היינו השגרירות הראשונה שהקימה משהו דומה, מעין אוהל צבאי, אבל עכשיו יש כבר מאות כאלה של האוקראינים ושגרירויות אחרות. לשמחתנו, רשת החשמל שוקמה ברובה וכמעט חזרה למצב שהיה לפני כן.

בתנאים כאלה, עושים מה שאפשר בחוץ: מנסים למזער נזקים ורצים לכל גוף תקשורת שמוכן לראיין אותנו כדי להסביר את המדיניות הישראלית. במקביל, מקדמים מול האוקראינים, ובעיקר מול הארץ, את העברת הסיוע ההומניטרי. מעבר לסיוע החומרי – מזון, ציוד רפואי, גנרטורים, מיגון אישי וטכנולוגיית מים – חלק גדול מהמאמץ שלנו כיום מוקדש להיבט הבריאותי: הטסת אוקראינים פצועים לארץ לצורך שיקום והתאמת פרוטזות, לצד הכשרה של מאות פסיכולוגים ואנשי בריאות הנפש אוקראינים לטפל באוכלוסייה, שתסבול לצערנו במשך זמן רב מפוסט טראומה.

מנות מזון שתרמה שגרירות ישראל מחולקות לתושבי עיר במזרח אוקראינה ששוחררה | צילום: באדיבות שגרירות ישראל בקייב

מה לדעתך ישראל יכולה עוד לתת, אך איננה עושה זאת?

על הפרק עומדים כרגע פרויקטים בסדר גודל די משמעותי בתחום הבריאות והתשתיות, ויש הבנה גם בארץ שצריך להקצות לכך משאבים כדי לעזור לאוקראינה להשתקם. אנחנו מדברים עם האוקראינים על סדר העדיפויות שלהם ושואלים היכן הם רוצים שנמקד את המאמץ שלנו. היתרון שלנו, כמו שהאוקראינים יודעים, הוא בתחום הבריאות, התשתיות והמים, ואנחנו יודעים לספק ידע, הכשרות ומשאבים. אנחנו רוצים לסייע לאוקראינים במהלך המלחמה ואחריה, כי הבעיות האלה ילוו את המדינה במשך שנים ארוכות.

לסיום, התחלת את הקריירה הדיפלומטית שלך בשגרירות במוסקבה בתחילת שנות האלפיים. תרצה לחזור לשם יום אחד כשגריר?

בתור דיפלומט שחלק גדול מהקריירה שלו קשורה למרחב הפוסט-סובייטי, never say never. אבל היום אני משרת באוקראינה וכל כולי מושקע בעבודה למען מדינת ישראל פה.