מהי נקודת החוזק המשמעותית ביותר של הדיפלומטיה הישראלית בימינו?
נקודת החוזק המשמעותית של הדיפלומטיה הישראלית היא בעיקר ניסיונו העשיר של משרד החוץ מאז הקמת המדינה, המבוסס הן על שגרת פעולה והן על ביצוע אינספור משימות מיוחדות על רקע מצבה המסובך של ישראל בזירה העולמית. מדובר במשרד הפרוס על פני יותר ממאה מדינות ומיוצג בעשרות ארגוניים בינלאומיים. הוא בעל פוטנציאל מרשים להציג את מדיניותה של ישראל בפני הממשלות הזרות, התקשורת וציבור רחב של ארגוני החברה האזרחית וחוגי האמנות והתרבות. בנוסף, הקשר המיוחד של ישראל עם יהדות התפוצות מקנה לו ייחודיות ואפשרות לחבור לקהלים רבים ומגוונים, שבנסיבות אחרות היה מתקשה לתקשר עמם.
מהי נקודת החולשה הכי גדולה שלה?
נקודת החולשה המרכזית היא שהפוטנציאל הגדול הזה אינו מנוצל. מרבית הנציגויות נמצאות ב"תת-איוש" – שגריר שלידו דיפלומט אחד לעזרתו. ללא כוח אדם סביר לא ניתן למלא את התפקידים והמשימות הרבות המוטלות על שגרירויות ישראל. זאת ועוד – תקציבי הפעולה לקידום המשימות הפוליטיות, ההסברתיות, התרבותיות וכדומה קטנים עד כדי גיחוך ואינם מאפשרים למעשה פעולה משמעותית להשגת יעדים. על מצב עגום זה יש להוסיף קריעת נתחים מסמכויות המשרד והפקדתם בידי משרדי ממשלה אחרים, אשר חסרי ניסיון בתחום המדיני וההסברתי ונעדרי פריסה במדינות העולם. מעל לכל, ממשלת ישראל מעולם לא הכתיבה למשרד החוץ תוכנית פעולה כדי לקדם את יעדיה, שעד עכשיו הם בלתי ברורים.
מהי ההזדמנות הכי חשובה שעומדת כיום בפניה?
דיפלומטיה היא מעשה של יומיום – חיפוש אחרי הזדמנויות הצצות ללא הרף וניצולן על ידי פעולות מצטברות לאורך זמן. החדשנות הישראלית היא דוגמה להזדמנות חשובה, ונראה שמתקיים שיתוף פעולה בין המשרדים השונים כדי לקדם את הנושא. לעומת זאת, יחסינו עם מדינות העולם השלישי – ובמיוחד אמריקה הלטינית ואפריקה – הוזנחו במשך שנים רבות, ורק עכשיו יש התעוררות מסוימת. שאלה מעניינת היא האם הדיפלומטיה שלנו יודעת להשתמש בהיסטוריה של עם ישראל ושל העולם הערבי כדי לקדם את עניינינו? הזדמנויות אכן צריך לנצל, אך גם ליצור.
מהו האתגר ו/או האיום המרכזי שבפניו היא ניצבת?
ישראל ניצבת בפני כמה וכמה אתגרים ואיומים, אך נדרשת פעולה אינטנסיבית ארוכת טווח ומצטברת קודם כל בנושא ההסברתי. האתגר הגדול או האיום הגדול הוא המאמץ של הארגונים הערביים והמוסלמיים, יחד עם תומכיהם במערב, לבודד את ישראל פוליטית ותרבותית ולפגוע בכלכלתה. דגש מיוחד יש לשים על המתרחש בקמפוסים בארה"ב ובאירופה, שם גדלים דורות "שלא ידעו את יוסף" באווירה של חינוך לשנאת ישראל. נושא האנטישמיות קשור אינטגרלית בבעיה זו, מאחר שהערבים והמוסלמים למיניהם הבינו כי השמצתה של ישראל היא כלי יעיל ביותר – שהרי באווירה האנטישמית הקיימת באירופה, זו תמיד תיפול על אוזן קשבת ואף תלהיט אותה. הנושא הפלסטיני קשור ישירות בבעיה ההסברתית ולא בטוח שמצאנו את התשובה הנכונה לתעמולת השקר של הפלסטינים. על זאת יש להוסיף את האיום האיראני, העלול להפוך לקיומי, והמטופל כנראה היטב בהובלת ראש הממשלה. אחד מהנושאים הראשונים לדיון במכלול הנ"ל צריך להיות כיצד להתמודד עם מאות העיתונאים הזרים הפועלים בישראל והאמורים להכיר היטב את המציאות כאן, אך בכתבותיהם הם מעוותים אותה ומהווים בסיס להסתה נגד ישראל.
צבי מזאל לשעבר שגריר ישראל ברומניה, במצרים ובשבדיה. שירת 39 שנה במשרד החוץ בשורת תפקידים בכירים, בהם סמנכ"ל ממונה על יחסי ישראל-אפריקה. כיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור מדינה ומתמקד בעולם הערבי
(צילום: באדיבות המחבר)
Hozzászólások